הצדקת המאמץ
הצדקת המאמץ או הצדקת ההשקעה (Effort justification) הוא רעיון ופרדיגמה בתחום הפסיכולוגיה החברתית שצמח במסגרת תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי של פסטינגר.[1] הצדקת המאמץ היא הנטייה של אנשים לייחס ערך מוגזם לתוצאות או מטרות שהיו צריכים להשקיע מאמץ להשגתם.
תאוריה ומחקר
תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי מסבירה את השינויים בעמדות או אמונות של אנשים כתוצאה מהניסיון להפחית בדיסוננס (אי-הלימה) שנוצר בין תפיסות או קוגניציות סותרות. במקרה של הצדקת המאמץ הדיסוננס הוא בין רמת המאמץ הגבוהה המושקעת בהשגת מטרה או ביצוע משימה (מאמץ רב – "מחיר" גבוה), והרווח הסובייקטיבי מאותו המאמץ (נמוך מהמצופה עבור מאמץ שכזה). בעזרת התאמת העמדה והעלאת הערך הסובייקטיבי של המטרה הדיסוננס הזה נפתר.
יישום
התאוריה מיושמת בצורה ברורה באופן שבו טקסי חניכה תובעניים משפיעים על הסולידריות והנאמנות לקבוצה. טקסי החניכה ("זובור"), המקובלים ביחידות צבאיות, קבוצות ספורט ובאחוות הקולג'ים בארצות הברית, כוללים בדרך כלל ביצוע מטלות תובעניות ו/או משפילות ובכך מצריכים (על פי תאוריית דיסוננס קוגניטיבי) את המצטרף החדש להעלות את ערכה הסובייקטיבי של הקבוצה, פעולה אשר תורמת לנאמנות של המצטרף וללכידות של הקבוצה כולה.
תאוריות מתחרות
ביקורות התאוריה[2] טוענות שהיא תלויה בהקשרים חברתיים מורכבים (שרק בעקבותיהם נוצר הדיסוננס), אולם מחקרים מצאו התנהגות דומה של העדפת תוצאה שקדם לה מאמץ רב יותר גם בילדים (שפחות מבינים ופועלים לפי הקשר חברתי) ואפילו ביונים. לטענת החוקרים, ההסבר לתופעה הן בחיות והן בבני אדם הוא אפקט הקונטרסט (Contrast effect). הטענה היא שההעדפה נובעת מהבדלים בפער שבין החיזוק והמצב שקדם לו. כאשר המצב המקדים הוא לא נעים או מאמץ, הפער בינו לבין החיזוק החיובי שאחריו גדול. כאשר המצב המקדים אינו כל כך נורא או המאמץ בו מופחת, גם הפער בינו לבין החיזוק החיובי פחות גדול. החיזוק שיצר פער גדול יותר עם המצב הקודם לו יקבל העדפה כי הוא נחווה כחיובי יותר.
הערות שוליים
