הרפובליקנים של רוקפלר
| מדינה |
ארצות הברית  |
|---|---|
| מנהיגים |
תומאס דיואי דווייט אייזנהאואר נלסון רוקפלר |
| אפיון | מרכז |
| אידאולוגיות |
רפובליקנים מתונים המסורת הוויגית האמריקנית |
הרפובליקנים של רוקפלר היו חברים במפלגה הרפובליקנית (GOP) בין השנים 1930–1970, אשר החזיקו בדעות מתונות-ליברליות בנושאי פנים, בדומה לאלו של נלסון רוקפלר, מושל ניו יורק (1959–1973) וסגן נשיא ארצות הברית (1974–1977). רוב תומכים של הרפובליקנים של רוקפלר מוצאם במדינות הצפון-מזרחיות והמערב התיכון, בעוד שתומכיהם היו נדירים בדרום ובמערב.
המונח מתייחס לחבר במפלגה הרפובליקנית המחזיק בדעות המשוות לאלו של נלסון רוקפלר או לרפובליקני מתון או ליברלי.[1] עם זאת, חברים שהשתייכו לרפובליקנים של רוקפלר מצהירים שהם היו חלק מאידאולוגיה פוליטית נפרדת, שהסכימו בנושאים מסוימים ובמדיניויות מסוימות עם ליברלים, בעוד בנושאים אחרים הסכימו עם השמרנים ובנושאים רבים לא הסכימו עם אף אחד מהם. לוק פיליפס גם הצהיר שהרפובליקנים של רוקפלר מייצגים את המשך המסורת הוויגית של הפוליטיקה האמריקאית.[2]
הרפובליקניות של רוקפלר תוארה כשלב האחרון של "הממסד המזרחי" של המפלגה הרפובליקנית, שהונהגה על ידי מושל ניו יורק, תומאס דיואי. תפקידה החשוב של הקבוצה במפלגה הרפובליקנית עבר מתקפה כבדה במהלך מסע הבחירות של 1964 בין רוקפלר ובארי גולדווטר. בשלב שלפני הפריימריז בקליפורניה, הפעיל הפוליטי סטיוארט ספנסר קרא לרוקפלר "לזמן את הקשר האגדתי הזה של כסף, השפעה והתנשאות המכונה הממסד המזרחי". רוקפלר השיב, "אתה מסתכל על זה, חבר, אני כל מה שנשאר".[3]
מייקל לינד טוען כי עלייתו של האגף הפיוז'וניסטי השמרני יותר של המפלגה הרפובליקנית,[4] שהחלה בשנות ה-60 עם גולדווטר והגיעה לשיאה במהפכת רייגן ב-1980, מנעה את הקמתה של אומה שמרנית דיזראלית בארצות הברית. הביטוי השימוש במונח "הרפובליקנים של רוקפלר" נעשה למילת גנאי על ידי שמרנים מודרניים, המשתמשים בו כדי ללעוג לאלה במפלגה הרפובליקנית שנתפסים כבעלי דעות ליברליות מדי, במיוחד בנושאים חברתיים מרכזיים[5]. המונח אומץ בעיקר בגלל תמיכתו הקולנית של נלסון רוקפלר בזכויות אזרח ומדיניות הוצאות מפוארת. עם זאת, ההיסטוריון ג'סטין פ' קופי הצהיר שהליברליזם של רוקפלר הוא מיתוס[5], כאשר סגן הנשיא לשעבר ספירו אגניו הצביע על כך שהמציאות הייתה שונה בתכלית, וקבע כי: "הרבה אנשים ראו את רוקפלר מאוד ליברלי במדיניות חוץ, אבל הוא לא היה. הוא היה קשה יותר מניקסון, וההחזיק באידאולוגיה ימנית בכל הנוגע ליעוד של אמריקה בעולם".
ברמה הלאומית, המועמד המשמעותי האחרון לנשיאות מהאגף הליברלי של המפלגה היה ג'ון אנדרסון, שהתמודד כעצמאי ב-1980 וגרף 6.6% מהקולות. מקומית, במיוחד בצפון מזרח, המשיכו בעלי תפקידים רפובליקנים ליברליים לנצח בבחירות, כולל ביל ולד וצ'רלי בייקר ממסצ'וסטס, פיל סקוט מורמונט ולארי הוגאן ממרילנד.
עמדה פוליטית
במדיניות הפנים, הרפובליקנים של רוקפלר החזיקו בדרך כלל בדעות המזוהות עם המרכז ימין מבחינה כלכלית,[6] עם זאת, הם דחו בתוקף שמרנים כמו בארי גולדווטר, תוך שהם מחזיקים באמונות במדיניות חברתית שלעיתים קרובות זוהו כליברלית. הם העדיפו רשת ביטחון חברתית והמשך של תוכניות ניו דיל, אך ביקשו להטמיע את התוכניות הללו בצורה יעילה יותר מהדמוקרטים.[3] אף על פי כן, הרפובליקנים של רוקפלר התנגדו לסוציאליזם ובעלות ממשלתית והיו תומכים נלהבים של עסקים גדולים ווול סטריט, אך תמכו ברגולציה מסוימת של עסקים. אבל במקום להגביר את הרגולציה של העסקים, הם דגלו בפיתוח מערכת יחסים מועילה בין אינטרסים ציבוריים ליוזמות פרטיות, תוך יצירת השוואות ודמיון לדיריגיזם הצרפתי. הם תמכו בהשקעות ממשלתיות ופרטיות בתחום איכות הסביבה, בריאות והשכלה גבוהה כצורך לחברה טובה יותר ולצמיחה כלכלית. הם היו תומכים נלהבים של מכללות ממלכתיות, בתי ספר למסחר ואוניברסיטאות עם שכר לימוד נמוך ותקציבי מחקר גדולים, וגם העדיפו השקעות בתשתיות כמו פרויקטים של כבישים מהירים[2].
תוך שיקוף המסורת של נלסון רוקפלר לפתרון בעיות, רוב הרפובליקנים של רוקפלר היו ידועים כבעלי גישה פרגמטית לפתרון בעיות ולממשל תוך תמיכה בקונצנזוס רחב ולא בגיבוש תמיכה. כמו כן תמכן בתפקיד ציבורי מוגבר למהנדסים, רופאים, מדענים, כלכלנים ואנשי עסקים על פני פוליטיקאים ביצירת מדיניות ותוכניות. כתוצאה מכך, רבים מהרפובליקנים של רוקפלר היו דמויות מרכזיות בעסקים, כמו מנהל הרכב ג'ורג' רומני ובנקאי ההשקעות קלרנס דאגלס דילון. במדיניות הפיננסית הם העדיפו תקציבים מאוזנים ולא נרתעו מהעלאת מיסים כדי להשיגם. סנטור קונטיקט פרסקוט בוש קרא פעם לקונגרס "להעלות את ההכנסות הנדרשות על ידי אישור רמות המיסוי הנחוצות".[7]
מרכיב קריטי בזהותם היה תמיכתם באיגודי עובדים ובמיוחד במקצועות הבניין. בתורם, האיגודים העניקו לפוליטיקאים הללו מספיק תמיכה כדי להתגבר על האלמנט האנטי-איגודי במפלגה הרפובליקנית. ככל שהאיגודים נחלשו לאחר שנות ה-70, כך גם נחלש הצורך של הרפובליקנים לשתף איתם פעולה. השינוי הזה שיחק לידיים של הרפובליקנים השמרנים יותר, שלא רצו מלכתחילה לשתף פעולה עם איגודי עובדים וכעת כבר לא היו צריכים לעשות זאת.
במדיניות החוץ, הם נטו לדעותיו של המילטון, דוגלים במדיניות בינלאומית וריאליסטית, תומכים באו"ם ומקדמים אינטרסים עסקיים אמריקאים בחו"ל. רובם רצו להשתמש בכוח האמריקאי בשיתוף פעולה עם בעלי ברית כדי להילחם נגד התפשטות הקומוניזם ולעזור לעסקים אמריקאים להתרחב לחו"ל.
הערות שוליים
- ^ Marsha E. Barrett, Defining Rockefeller Republicanism: Promise and Peril at the Edge of the Liberal Consensus, 1958–1975, Journal of Policy History 34, 2022-07, עמ' 336–370 doi: 10.1017/S0898030622000100
- ^ 2.0 2.1 Luke Phillips, Where Are the Whigs (When We Need Them)?, The American Interest, 2015-10-19 (ב־American English)
- ^ 3.0 3.1 Richard Norton Smith, On his own terms : a life of Nelson Rockefeller, First edition, 2014, מסת"ב 978-0-375-50580-5
- ^ Michael Lind, Up from conservatism : why the right is wrong for America, New York: Free Press, 1997, מסת"ב 0-684-83186-4
- ^ 5.0 5.1 Justin P. Coffey, Spiro Agnew and the rise of the Republican right, 2015, מסת"ב 978-1-4408-4141-5
- ^ Ronald T. Libby, Purging the Republican Party : Tea Party Campaigns and Elections., Lexington Books, 2013, מסת"ב 1-306-37390-5
- ^ John Micklethwait, The right nation : why America is different, London: Penguin, (2005 printing), מסת"ב 0-14-101536-5
