הרקוויאם של ורדי

אלסנדרו מנצוני, שלזכרו כתב ורדי את הרקוויאם

הרקוויאם של ורדי (באיטלקית: Messa da Requiem) היא המוזיקה שג'וזפה ורדי כתב לטקסט הלטיני של תפילת האשכבה הקתולית לעילוי נשמת המת. ורדי כתב את הרקוויאם לזכר המשורר והסופר אלסנדרו מנצוני. מנצוני מת בגיל 89 במאי 1873 וורדי, שהעריץ אותו, הציע באמצעות המו"ל ג'וליו ריקורדי, לראש עיריית מילאנו להשמיע ביום השנה למותו רקוויאם, שיכתוב הוא עצמו. ראש העיר נתן את הסכמתו וביום השנה ניצח ורדי על ביצוע הבכורה של הרקוויאם, שכלל מקהלה מעורבת בת 120 זמרים ותזמורת בת 100 נגנים.^[1]

הרקוויאם כתוב לארבעה סולנים (סופרן, אלט, טנור ובס), למקהלה מעורבת ולתזמורת. היצירה הושמעה ראשונה ב-22 במאי 1874, בבזיליקת סן מרקו בוונציה. במשך זמן מה נודע בשם "הרקוויאם של מנצוני". אף כי מטרת חיבורו המקורית הייתה ליטורגית, הרי בימינו כמעט אין מבצעים אותו כמוזיקה כנסייתית אלא בצורה קונצרטית, הנמשכת כ-85 - 90 דקות. המוזיקולוג דייוויד רוזן מגדיר את הרקוויאם כ"יצירה הכוראלית הגדולה המושמעת כנראה בתדירות הגבוהה ביותר מאז כתיבת הרקוויאם של מוצרט".

תולדות חיבור הרקוויאם

אחרי מותו של ג'ואקינו רוסיני בשנת 1868, הציע ורדי שמספר מלחינים איטלקים ידועי-שם ישתפו פעולה בחיבור רקוויאם לזכר רוסיני, כאות להערצה ולכבוד שרחש ל"אדם אמיתי, אמן מעולה, שהטביע את חותמו על תקופה שלמה". כראשון למלחינים אלה הציג את סבריו מרקאדנטה. תרומתו הוא ליוזמה הייתה בכתיבת פרק הסיום, "ליבֶּרָה מֶה". במהלך השנה הבאה חיברו ורדי ועוד שנים-עשר מלחינים מפורסמים בני זמנו את ה"מיסה לרוסיני".^[2] ביצוע הבכורה נקבע ל-13 בנובמבר 1869, יום השנה הראשון למות רוסיני, ואולם, ב-4 בנובמבר, 9 ימים לפני ביצוע הבכורה, נטשה הוועדה המארגנת את המיזם. ורדי תלה את האשמה במנצח המיועד, אנג'לו מריאני. הוא ציין את חוסר ההתלהבות של מריאני למיזם, על אף היותו חבר בוועדה המארגנת מאז הקמתה, ובכך הקיץ הקץ על הידידות בין שניהם. היצירה השתכחה מלב עד 1988, כשהלמוט רילינג ניצח על ביצוע הבכורה של "המיסה לרוסיני" במלואה, בשטוטגרט, גרמניה.^[3]

בינתיים המשיך ורדי להשתעשע ב"ליברה מה" שלו, מתוסכל לנוכח החשש, שהמחווה המשולבת לחיי רוסיני לא תגיע לידי ביצוע בתקופת חייו. ורדי גמר אומר לחבר רקוויאם שלם - הפעם כולו פרי עטו - למנצוני. הוא פנה באמצעות המו"ל שלו, ג'וליו ריקורדי, לראש עיריית מילאנו והציע לו להשמיע ביום השנה הראשון למות מנצוני רקוויאם, שייכתב כולו בידיו. ראש העירייה הסכים, וביוני נסע ורדי לפריז, שם החל בעבודה על הרקוויאם, שאותו עיצב בצורה המוכרת לנו כיום. היצירה כללה את הגרסה המתוקנת של ה"ליברה מה", שחובר במקור לזכר רוסיני.^[4]

היסטוריית ביצועים

המאה ה-19

הרקוויאם בוצע לראשונה בבזיליקת סן מרקו בוונציה ב-22 במאי 1874, ביום השנה הראשון למות מנצוני. ורדי עצמו ניצח על הקונצרט, וארבעת הסולנים היו טרזה שטולץ (סופרן), מריה ולדמן (מצו סופרן), ג'וזפה קאפוני (טנור) ואורמונדו מאייני, (בס). כעבור שלושה ימים, ב-25 במאי, בוצע הרקוויאם בשנית באותו הרכב של סולנים ומנצח. הצלחתו הייתה מיידית, אם כי לא בכל מקום. האופרה-קומיק בפריז הקצתה לו שבע הופעות, אך הרויאל אלברט הול החדש בלונדון לא הצליח למלא את האולם ליצירה בעלת אופי קתולי כל כך. בוונציה עוצבה לכבוד ביצוע הרקוויאם תפאורת רקע בסגנון הכנסייתי של ביזנטיון.

שטולץ, ולדמן ומאייני שרו כולם בתפקידי אאידה, אמנריס ורמפיס בביצוע הבכורה באירופה של אאידה בשנת 1872, וגם קאפוני היו מיועד לשיר בתפקיד ראדאמס באותה בכורה, אך הוחלף בגלל מחלה. טרזה שטולץ המשיכה לקריירה מזהירה, ולדמן פרשה בגיל צעיר מאוד בשנת 1875, אך הזמרים הגברים התפוגגו כנראה לאלמוניות. טרזה שטולץ התארסה לאנג'לו מריאני ב-1869, אך לאחר זמן נפרדה ממנו.

אופיו האופראי בעליל של הרקוויאם היה מושא לביקורת. הנס פון בילוב הגדיר אותו כ"אופרה באצטלה כנסייתית". הרושם האופראי מודגש בפרק ה"לקרימוסה", המבוסס על דואט הקינה של קרלוס ופיליפ על מות רודריגו מתוך דון קרלוס, שוורדי נאלץ להוציא בשעתו מן האופרה, ותפקידי הסולנים יוצרים לעיתים "אישיות בימתית", כגון בפרק ה"ליברה מה", שבו מנהלת הסופרן דו-שיח עם המקהלה, בנוסח הארכאי של קריאה ותגובה, ללא ליווי תזמורתי, ואחר, כשהתזמורת מבשרת את בוא יום הדין, מתייצבת הזמרת, במלודיה אופראית נרגשת, לפני שופט כל הארץ.^[5]^[6]

לתקופה מסוימת נעלם הרקוויאם מן הרפרטואר המקהלתי הסטנדרטי, אך חזר אליו בשנות ה-30 של המאה ה-20 וכיום הוא זוכה לביצועים תדירים ומהווה חלק בלתי נפרד מרפרטואר ההופעות של מקהלות רבות.

המחזאי ומבקר המוזיקה ג'ורג' ברנרד שו התפעל מן היצירה מאז ביצועה הראשון בלונדון והורה להשמיע את ה"ליברה מה" בהלווייתו.

המאה ה-20 ומעבר לה

ביצועים בשואה

בשנים 1943 ו-1944 בוצע הרקוויאם 16 פעמים על ידי אסירי מחנה הריכוז טרזין, בניצוח רפאל שכטר. ביצועים אלה היו יוצאי-דופן מכמה בחינות: ראשית, למבצעים הייתה רק פרטיטורה יחידה, לקולות בליווי פסנתר, כך שהיה עליהם ללמוד כל תפקיד ולשנן אותו בזכרונם; שנית, הם התאמנו במרתף חשוך, קר וטחוב, עם פסנתר שבור בלבד, לאחר ימים ארוכים של עבודות כפייה; ושלישית, הואיל והקונצרטים התקיימו לאורך תקופת זמן ממושכת, רבים מן הזמרים גורשו במשלוחים של הנאצים והיה הכרח להחליפם באחרים. הקונצרט האחרון במיוחד נתן בסיס לביטוי עצמי מכובד, בד בבד עם הניסיון להעביר את המתרחש במחנה למשלחת של הצלב האדום הבינלאומי בשנת 1944.^[7]

ב-2006 ביצע מאריי סידלין את הרקוויאם באותו אולם שבו התקיימה ההופעה לפני הצלב האדום ואת החזרות עם המקהלה ערך באותו מרתף שבן למדו אסירי המחנה את תפקידיהם והתאמנו בשירתם. היה זה חלק מפסטיבל האביב של פראג וילדי הניצולים שרו במקהלה כשהוריהם יושבים בקהל.

ביצועים בישראל

במאה ה-20

בשנת 1953 ביצעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את הרקוויאם של ורדי בניצוח פרנץ פריצ'אי ובהשתתפות הקאמרית תל אביב
בשנת 1968 ביצעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את הרקוויאם בניצוח זובין מהטה עם המקהלה הפילהרמונית תל אביב וסולנים בחזית כנסיית המולד בבית לחם.^[8]

במאה ה-21

לכבוד חגיגות המאה לתל אביב אירחה האופרה הישראלית החדשה את לה סקאלה בביצוע חגיגי של הרקוויאם של ורדי בפארק הירקון.^[9]
בעונת 2016 ביצעה התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון את הרקוויאם של ורדי בניצוח אנדרס מוסטונן ובהשתתפות סולנים ומקהלה מלטביה.
זובין מהטה ניצח על הרקוויאם בסיום עונת 2018/19 של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ביולי 2019. זה היה למעשה הקונצרט האחרון של מהטה כמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

גרסאות ועיבודים

להופעה בפריז, הכניס ורדי שינויים ב"ליבר סקריפטוס" כדי לאפשר למריה ולדמן סולו נוסף להופעות הבאות.^[10]

היו גם ביצועי גרסאות בליווי ארבעה פסנתרים או תזמורת כלי נשיפה ממתכת.

פרנץ ליסט עיבד את ה"אגנוס דאי" לפסנתר סולו (S. 437). גרסה זו הוקלטה על ידי לזלי הווארד.

קטע הדיאס אירה של הרקוויאם הושמע בסרטו של קוונטין טרנטינו, ג'אנגו ללא מעצורים, ומלווה קבוצה של גזענים לבנים דמויי קו קלוקס קלאן במתקפה לילית.

בתקופת חיבור הרקוויאם, לא הורשו זמרות לשיר בטקסי תפילה בכנסייה הקתולית (ובהם מיסת הרקוויאם, שהיא תפילת אשכבה. אלא שוורדי התכוון מלכתחילה לשלב זמרות ביצירתו. במכתב פתוח שבו הציע את מיזם ה"רקוויאם" (בשלב שבו נועד להיות רקוויאם רב-מלחינים לזכר רוסיני), כתב ורדי: לו הייתי מקובל על האב ה"קדוש" (כלומר, האפיפיור, הייתי מעתיר לפניו להרשות - ולו רק לפעם יחידה זו - לנשים להשתתף בביצוע המוזיקה הזאת; הואיל ולא זה המצב, צריך שמישהו אחר, מתאים יותר, יפנה להשיג היתר זה."^[11] בסופו של דבר, כשוורדי חיבר את ה"רקוויאם" לבדו, היו שתי נשים בין ארבעת הסולנים והמקהלה כללה קולות נשים. ייתכן שעובדה זו עיכבה את קבלת היצירה באיטליה.

בהשמעת הבכורה של ה"רקוויאם", היו שביקרו אותו על היותו אופראי מדי בסגנונו בכתיבה לנושא דתי. לדברי גונדולה קרויצר, "רוב המבקרים עמדו בפירוש על הפער בין הטקסט הדתי (עם כל השלכותיו המוזיקליות) למוזיקה שוורדי כתב לו." היו שדנו אותו לשלילה כ"אופרה באצטלה דתית" או, לחלופין, כיצירה דתית, אבל ב"לבוש מוזיקלי מפוקפק". בעוד שרוב המבקרים היו בדעה שהמוזיקה "דרמטית", היו שסברו כי התייחסות זו לטקסט הייתה נאותה, או לפחות מותרת. באשר למוזיקה כמוזיקה, הייתה תמימות דעים בין המבקרים, כי היצירה מציגה "שטף של כושר המצאה, אפקטים צליליים יפים וכתיבה ווקאלית מקסימה." המבקרים נחלקו ביניהם בין שבח לגנאי ביחס לנכונותו של ורדי לשבור חוקי הלחנה מקובלים למען אפקט מוזיקלי, כגון בשימוש שעשה בקווינטות עוקבות.

ביצוע הרקוויאם בתקופת חיבורו היה שונה מאוד מזה המקובל כיום. בימינו מקובל להשמיע את הרקוויאם כסימפוניה, ללא הפסקות וללא מחיאות-כפיים בין הפרקים, אבל ראייתו של ורדי את הרקוויאם הייתה אופראית במידה רבה. כאשר ניצח ורדי על הרקוויאם שלו, לא זו בלבד שהייתה הפסקה אחרי פרק ה"דיאס אירה", אלא שהוא התיר, ואף עודד, מחיאות כפיים בסיומי פרקים ואפילו חזר על פרקים מסוימים, כגון ה"רקורדרה" ו"ליברה מה" כהדרן לבקשת הקהל.^[12]

ראו גם

לקריאה נוספת

עדה ברודסקי (עורכת), ספר הליטורגיקה, (מילים לצלילים חלק ד'), ירושלים: הוצאת כרמל, תשע"ג, עמ' 194 - 203

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרקוויאם של ורדי בוויקישיתוף

דייוויד רוזן, "הרקוויאם של ורדי", גוגל בוקס
ביצועים שונים לרקוויאם של ורדי, סרטון באתר יוטיוב
על ביצוע הרקוויאם של התזמורת הסימפונית ראשון לציון עם אנדרס מוסטונן, סולנים ומקהלה לטבית בעונת 2016 באתר הבמה
הרקוויאם של ורדי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

↑ יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", הוצאת כרמל, 2014, עמ' 198
↑ ואלדו ליימן, הקדמה לפרטיטורה של הרקוויאם, הוצאת החברה הבינלאומית למוזיקה, 1948
↑ הרקוויאם של ורדי, באתר האופרה הישראלית
↑ הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", עמ' 398
↑ רוג'ר פארקר, "ג'וזפה ורדי" 7 במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונ ליין
↑ יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", עמ' 406
↑ חגי חיטרון, הרקוויאם של ורדי, גרסת המולטימדיה, באתר הארץ, 28 במאי 2012
↑ אוליה זילברמן, מעריב, מארכיון הספרייה הלאומית
↑ האופרה הישראלית מארחת את לה סקאלה, הרקוויאם של ורדי בפארק הירקון
↑ דברים בעטיפת התקליטור של חברת נאקסוס [1]
↑ הגאזט של פיאמונטה, 22 בנובמבר 1868, עמ' 3, [Se io fossi nelle buone grazie del Santo Padre, lo pregherei a voler permettere, almeno per questa sola volta, che le donne prendessero parte all'esecuzione di questa musica, ma non essendolo, converrá trovar persona piu di me idonea ad ottenere l'intento]
↑ דייוויד רוזן, "הרקוויאם של ורדי", גוגל בוקס

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הרקוויאם של ורדי43102102Q1356210

[1] יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", הוצאת כרמל, 2014, עמ' 198

[2] ואלדו ליימן, הקדמה לפרטיטורה של הרקוויאם, הוצאת החברה הבינלאומית למוזיקה, 1948

[3] הרקוויאם של ורדי, באתר האופרה הישראלית

[4] הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", עמ' 398

[5] רוג'ר פארקר, "ג'וזפה ורדי" 7 במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונ ליין

[6] יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", עמ' 406

[7] חגי חיטרון, הרקוויאם של ורדי, גרסת המולטימדיה, באתר הארץ, 28 במאי 2012

[8] אוליה זילברמן, מעריב, מארכיון הספרייה הלאומית

[9] האופרה הישראלית מארחת את לה סקאלה, הרקוויאם של ורדי בפארק הירקון

[10] דברים בעטיפת התקליטור של חברת נאקסוס [1]

[11] הגאזט של פיאמונטה, 22 בנובמבר 1868, עמ' 3, [Se io fossi nelle buone grazie del Santo Padre, lo pregherei a voler permettere, almeno per questa sola volta, che le donne prendessero parte all'esecuzione di questa musica, ma non essendolo, converrá trovar persona piu di me idonea ad ottenere l'intento]

[12] דייוויד רוזן, "הרקוויאם של ורדי", גוגל בוקס

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

הרקוויאם של ורדי

כרזת פרסום לביצוע הבכורה של הרקוויאם בלה סקאלה, 1874