התזמורת הסימפונית של אורגון
| מדינה |
 ארצות הברית |
|---|---|
| מיקום | פורטלנד, אורגון |
התזמורת הסימפונית של אורגון (באנגלית: Oregon Symphony) היא תזמורת אמריקאית השוכנת בפורטלנד, אורגון. התזמורת נוסדה בשם "האגודה הסימפונית של פורטלנד" בשנת 1896 והיא השישית בין התזמורות הוותיקות ביותר בארצות הברית והוותיקה ביותר במערב ארצות הברית. מקום משכנה הקבוע הוא אולם הקונצרטים ע"ש ארלין שניצר שבמרכז פורטלנד, באזור המוקדש למוסדות תרבות.
היסטוריה
הקונצרט הראשון של תזמורת אורגון התקיים בתיאטרון מרקואם בן 1,700 המושבים ב-30 באוקטובר 1896 והמנצח ו. ה. קינרוס ניצח על 33 נגנים. תוכנית הערב הראשון כללה בין השאר את "סימפוניית ההפתעה" של יוזף היידן.
בשנת 1899 קיימה התזמורת סדרת קונצרטים שנתית (עם פסקי-זמן מדי פעם) וב-1902 יצאה למסע קונצרטים ראשון באורגון. נגני התזמורת התחלקו בהכנסות ממכירת כרטיסים כקואופרטיב ובשנים הראשונות בחרו בהצבעה את מנצחיהם.
בוגר האקדמיה המלכותית למוזיקה קרל דנטון היווה כוח מניע ראשון במעלה בהבאת האגודה הסימפונית של פורטלנד אל עידן חדש. מועצת מנהלים נבחרה ונשכר מנהל. בחירת המנצחים על ידי חברי התזמורת נמשכה בעונת 1911-12. סדר הרוטאציה בתפקידי המנצח והנגן הראשי נקבע בהגרלה. הנגנים באו מתזמורות הריקודים והתיאטרון של פורטלנד. לאחר ארבע-עשרה חזרות, התקיים הקונצרט הראשון בעידן החדש של תזמורת פורטלנד בשעה 2:30 אחרי הצהריים ב-12 בנובמבר 1911, בתיאטרון הייליג שאך זה נפתח. מוס כריסטנסן ניצח על 54 נגנים בביצוע הסימפוניה התשיעית (מן העולם החדש) של דבוז'אק ויצירות אחרות. קרל דנטון ניצח על הקונצרט השני ב-17 בדצמבר 1911 ואחריהם באו ג'ון ביילי ב-21 בינואר 1912 והרולד ק. ביילי (בנו של ג'ון ביילי) ב-3 במרץ 1912. מוס כריסטנסן סגר עונה זו בקונצרט החמישי ב-14 באפריל 1912. הרולד ביילי, קרל דנטון ומוס כריסטנסן כיהנו גם ככנרים ראשיים כשלא פעלו כמנצחים. התקציב הסתמך בשלמותו על ההכנסות מכרטיסי כניסה, שהתחלקו שווה בשווה פרט למנצח, שקיבל שני חלקים. חלקו של כל נגן בקונצרט הראשון היה $1.45.
התזמורת המשיכה לבחור סבב מנצחים לעמוד בראשה, עד שמועצת המנהלים הסימפונית מינתה, ב-18 באוגוסט 1918, את קרל דנטון (Carl Denton) כמנצח הראשון הקבוע. התזמורת החלה לקיים קונצרטים משלה באולם העירייה, ששמו שונה בהמשך ל"אולם העירוני". בהנהגת דנטון עלו מכירות הכרטיסים ובהתאם לכך עלה מספר הנגנים.
תאודור שפירינג (Theodore Spiering), שניצח על התזמורת כאורח, היה המנצח הממונה הבא. שפירינג לא הספיק לפתוח את עונת הניצוח הראשונה שלו עקב מותו החטוף במינכן (שם חיפש פרטיטורות חדשות לתזמורת). לפי הצעת המנהל האמנותי ארתור ג'ודסון (Arthur Judson), מינתה המועצה את המנצח ההולנדי וילם ואן הוגסטראטן (Willem van Hoogstraten). הקונצרט הראשון של הוגסטראטן, ב-9 בנובמבר 1925, כלל את הסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי, בהשתתפות 69 נגנים. כמה מן הקונצרטים של המנצח ההולנדי שודרו ברדיו הארצי. התזמורת הוכרה עתה כאחת מחמש-עשרה התזמורות הגדולות של אמריקה.
בתקופת השפל הגדול, בשנת 1931, הייתה האגודה הסימפונית של פורטלנד קרובה להיסגר. מכתב משוכפל, שאיזבלה גולד שלחה לחברי האגודה בבקשת תרומות הצליח למנוע את הסגירה. איום המלחמה וגרעון תקציבי של קרוב ל-$20,000 גרמו למועצה להשעות פעולות בשנת 1938. בקונצרט פרידה ב-28 בפברואר 1938 ניצח הוגסטראטן על התזמורת והמקהלה ברקוויאם הגרמני של יוהנס ברהמס.
בשנים 1938 עד 1947 לא התקיימה עונת קונצרטים סדירה, אך היו כמה קונצרטים עם מנצחים אורחים. למשך שנת 1940 ניצח לזלי הודג' (Leslie Hodge), על תזמורת שכינתה את עצמה בפילהרמונית של פורטלנד, עם ארבעים נגנים מטעם מיזם המוזיקה הפדרלי. הודג' הודיע על פרישתו בספטמבר 1940 והוחלף בצ'ארלס לאוטרופ. ב-30 בדצמבר 1940 הודיעו חברי מועצת המנהלים על השעיית פעילותה של תזמורת זו.
ארגון מחדש
התזמורת התארגנה מחדש ב-1947 כקבוצה מקצועית קבועה. מנצח אמריקאי ידוע-שם, ורנר יאנסן, הוזמן לשתי עונות (1947-49), ואחריו בא ג'יימס סאמפל (1949-53). מנצחים אורחים נשכרו לעונות 1953-55 (בהיעדר מנצח קבוע), בהם קרלוס צ'אבס, אנריקה חורדה, דימיטרי מיטרופולוס, תומאס שיפרס, בוריס סירפו, ראסל סטאנג'ר ואיגור סטרווינסקי. תאודור בלופילד, אחד המנצחים האורחים הללו, התמנה למנצח הקבוע הבא (1955-59). המנצח האיטלקי פיירו בלוג'י (1959-61) היה למנצח הלא-אמריקאי השני מאז הוגסטראטן. כל אחד מן המנצחים הללו בתקופה שלאחר ארגונה מחדש של התזמורת עזב לאחר שנים ספורות, משום שהתזמורת סבלה מהעדר גיבוי פיננסי. בלוג'י גם סירב לחזור כמנצח אורח לקונצרטים שתוכננו לו באביב 1962 בטענה, שהתוכניות אינן מציגות אופק רחב דיו לכשרונותיו.
עוד שלושה מנצחים אמריקאים באו בהמשך: ז'אק זינגר (1962-72), לורנס לייטון סמית' (1973-1780), המנצח הראשון יליד פורטלנד שהתייצב בראש התזמורת, וג'יימס דהפריסט (1980-2003). דהפריסט נושא עכשיו בתואר מנהל מוזיקלי מעוטר של תזמורת אורגון. מאז 2003 מכהן המנצח יליד אורוגוואי, קרלוס קלמר כמנהל המוזיקלי של התזמורת. באפריל 2008 הודיעה התזמורת על הארכת החוזה של קלמר כמנהל מוזיקלי לעונת 2012-13.[1]
במהלך 1965-67 הופיעה התזמורת בבית קולנוע שכור משנת 1927 בהמתנה להשלמת האולם העירוני, שנבנה מחדש. ביולי 1966 הוכרז על מענק בגובה מיליון ומאתיים חמישים אלף דולר מקרן פורד. באוגוסט 1967 שונה שמה לתזמורת הסימפונית של אורגון כדי לשקף את טווח הפעולה הרחב יותר של התזמורת. ב-1970 התמנה נורמן ליידן למנצח התזמורת הקלה של אורגון וב-1974 הוענק לו תואר מנצח חבר מעוטר לכל חייו. בסתיו 1970 נחתם חוזה לשנתיים בין מועצת המנהלים שם התזמורת לאיגוד הנגנים. הנגנים הצטרפו ב-1971 לוועידה הבינלאומית של נגני תזמורת סימפונית ותזמורת אופרה (ICSOM).
בשנת 1984 עברה התזמורת מעבודה חלקית לעבודה במשרה מלאה. באותה שנה גם עברה מן האולם העירוני (אולם קלר) אל אולם הקונצרטים ע"ש ארלין שניצר, מעבר שאפשר לה לקיים חזרות באולם שבו הופיעה.
בספטמבר 1996 הכריזו 86 נגני התזמורת פה אחד על שביתה ראשונה בתולדותיה. חמש חזרות ושישה קונצרטים התבטלו עד שנחתם חוזה חדש לארבע שנים לפני תום החודש.
בשנת 2003 היה נגן כלי ההקשה הראשי של תזמורת אורגון, ניל דה פונטה מועמד לפרס גראמי על ביצוע אינסטרומנטלי מצטיין עם תזמורת של הקונצ'רטו למרימבה ותזמורת מאת תומאס סבובודה, שהוקלט בחברת אולבני בינואר 2000.
מנצחים אורחים
בין אלה שניצחו כאורחים על התזמורת היו אהרון קופלנד, אוטו קלמפרר, אריך ליינסדורף, דימיטרי מיטרופולוס, מוריס ראוול, מיקלוש רוז'ה ואיגור סטרווינסקי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ David Stabler (12 באפריל 2008). "Oregon Symphony conductor renews contract". The Oregonian.
{{cite journal}}: (עזרה)
