התנועה הוולדנסית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

התנועה הוולדנסית הנקראת גם עניי ליון הייתה אחת ממספר תנועות דתיות שצמחו בדרום-מערב אירופה בסוף המאה ה-12. תנועה זו, בדומה לפרנציסקנים, היא בעלת מסר חברתי מובהק, בצד תאולוגיה אורתודוקסית לחלוטין.

מייסד התנועה, פייר ולדו או ולדס (Valdes), היה סוחר עשיר מליון, אשר באמצע שנות השבעים של המאה ה-12 עבר אירוע של קונוורסיה (הפיכת הלב), ויתר על רכושו הרב ועבר לחיי עוני והטפה. הוא ותלמידיו הראשונים היו מושפעים מהאידיאל האפוסטולי, שהדגיש את חיי העוני והצניעות של השליחים בברית החדשה. תרגמו חלקים של כתבי אבות הכנסייה וכתבי הקודש לשפה המדוברת אוקסיטנית, על מנת לאפשר למאמינים גישה ישירה לכתבים אלו. קריאה משותפת של תרגומי המקרא היוותה חלק חשוב מאורח החיים של הוולדנסים.

הארכיבישוף של ליון סירב להעניק לוולדנסים להטיף באופן חופשי ולבסוף הוטל עליהם עונש נידוי (excommunicatio) וב-1182 הם גורשו מליון. ב-1184 הגדירם האפיפיור לוקוס השלישי כמינים.

כתוצאה מהפכתם לכת נרדפת פיתחו הוולדנסים אמונות מיוחדות: איסור מוחלט לשפוך דם נוצרי, איסור להישבע, הסתייגות מפרקטיקה נוצרית שאינה מעוגנת באופן מפורש במקרא, דחיית פולחנים שהכנסייה מארגנת עבור המתים, עריכת וידוי על ידי הדיוטות (זאת בניגוד לכנסייה שהתירה זאת רק לכמרים), הותרה הטפת נשים, דחייה של זכות הכנסייה לאסור על אנשים להטיף, הסתייגות מהערצת צלמים וממסעות צליינות.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התנועה הוולדנסית בוויקישיתוף
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0