התסמונת המיאלודיספלסטית
| קישורים ומאגרי מידע | |
|---|---|
| eMedicine | article/207347 |
| DiseasesDB | 8604 |
| MeSH | D009190 |
| סיווגים | |
| ICD-10 | D46 |
| ICD-O | Myelodysplastic syndrome |
התסמונת המיאלודיספלסטית (באנגלית: Myelodisplastic syndrome – MDS; כונתה בעבר: פרה-לוקמיה), היא אוסף מצבים המטולוגים המאופיינים בייצור לא יעיל של תאי דם מהשורה המילואידית, ובסיכון לחלות בלוקמיה מיאלואידית חריפה - AML.
השכיחות של MDS נעה בין 2.1–12.6 מקרים ל-100,000, ותלויה בגיל החולה - ככל שהחולה מבוגר יותר כך הסיכוי לאבחן MDS עולה. המחלה עצמה מאופיינת בהתנוונות של מח העצם, ויכולה להיות ראשונית (אידיופתית) או שניונית (למשל, כתוצאה מחשיפה סביבתית או תעסוקתית לקרינה או לבנזן) וטיפול כימותרפי (קרוי גם therapy related MDS). לרוב המחלה השניונית נוטה להיות קשה יותר מהראשונית מאחר שהיא נוטה להתפתח במקרים רבים יותר ל-AML (לויקמיה מיאלואידית חריפה).
MDS היא מחלה חד-שבטית (מונוקלונאלית) אשר מאופיינת בהתרבות משמעותית של תאים במח העצם שלא מצליחים לצאת אל הדם ההיקפי. מח העצם עשיר בתאים שעברו שינויים מורפולוגיים שונים ופתולוגיים, אשר יכולים להיות משורה אחת או יותר, בעוד שבדם הפריפרי יש ציטופניה (מיעוט של כל או חלק מסוגי תאי הדם השונים). בחלק גדול מהמקרים מופיעות הפרעות כרומוזומליות אופייניות.
תסמין קליני
התסמינים הקליניים ברובם אינם ספציפיים, וקשורים בעיקר לציטופניה בדם. חלק מהתסמינים יהיו:
- אנמיה - עייפות, חולשה.
- נויטרופניה - שכיחות גדולה יותר לזיהומים.
- טרומבוציטופניה - עליה בסיכוי לדימומים כתוצאה מספירה נמוכה של טסיות.
- הגדלה של הטחול ב-20% מהמקרים. הגדלה של הכבד לא שכיחה.
רבים מהחולים לא מציינים תסמינים קליניים כלשהם (א-סימפטומטיים) והמחלה מתגלה במהלך בדיקות דם רוטיניות- לצורך האבחנה כאמור, יש לשלול אנמיה, תרומבוציטופניה או לויקופניה מסיבות אחרות, וכן למצוא שינויים דיספלסטיים במח העצם.
סיווג תתי המחלה
בשנים 1974–1975 סווגו תתי הסוגים של מחלה זו על ידי ה- FAB (French American British classification) ל-5 קבוצות:
- אנמיה רפרקטורית- פגיעה בשורה האדומה בלבד ללא בלאסטים גבוהים בדם או במח העצם (לא מתפתח ללויקמיה חריפה).
- אנמיה רפרקטורית עם סידרובלסטים- מופיעה טבעת סידרובלסטית אופיינית בתוך התאים, לא מתפתח ללויקמיה חריפה.
- אנמיה רפרקטורית עם עודף בלאסטים (בין 5%- 20%)
- אנמיה רפרקטורית עם רמות בלאסטים שבין 21-30% (מעל 20% כיום, זוהי לויקמיה חריפה ולכן דירוג זה אינו רלוונטי)
- לויקמיה מיאלומונוציטית כרונית - יש מונוציטוזיס (ריבוי של מונוציטים) בדם ההיקפי- CMML.
מבין תת-הקבוצות האמורות, הפרוגנוזה הגרועה ביותר היא באנמיה רפרקטורית עם רמות בלאסטים שבין 21%–30%. דירוג ה- FAB שימש פתולוגים וקלינאים במשך כ־20 שנה, כאשר החל משנת 1997 פורסם דירוג חדש המתבסס גם על אחוז הבלאסטים במח העצם, מאפיינים ציטוגנטיים ועוד. החל מ-2008 פרסם ארגון WHO דירוג חדש המבוסס על ממצאים גנטיים נוספים.
תסמונת 5q
נמצא, כי אובדן הזרוע הארוכה של כרומוזום 5 מקושרת לשינויים דיספלסטיים בתאי גזע המטופוייטים וגורמת ל-MDS. בשנת 2005 נמצא כי התרופה lenalidomide יעילה לטיפול בחולים עם תסמונת זו.
טיפול
בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] משתמשים במערכת הסיווג IPSS, אשר מעניקה "נקודות" לכל חולה בהתבסס על שלושה מאפיינים עיקריים:
- אחוז הבלאסטים במח העצם
- סוג ההפרעה הכרומוזומלית (למשל, חוסר בכרומוזום 20q, או בכרומוזום 5. חוסר בכרומוזום 7 – מונוזמיה 7- היא בעלת פרוגנוזה גרועה יחסית להפרעות כרומוזומליות אחרות)
- מספר הציטופניות- באופן כללי, כאשר יש אנמיה בלבד, ללא לויקופניה או תרומבוציטופניה, הפרוגנוזה נחשבת טובה יותר.
הטיפול במרבית המקרים כולל מתן עירויי דם וטסיות, אנטיביוטיקה, Epo (אריתרויפויטין- לחידוש תאי הדם האדומים) ומתן פקטורי גדילה כגון G-CSF. אצל חולים צעירים ניתן לטפל באמצעות השתלת מח העצם. שלוש תרופות חדשות אושרו לאחרונה על ידי ה- FDA באשר לטיפול ב- MDS:
- decitabine- חומר הגורם להיפומתילציה (שינוי אפי-גנטי) של הגן שעומד בבסיס המעבר ללויקמיה.
- 5-azacytidine- בדומה ל- decitabine. הישרדות ממוצעת של 21 חודשים בהשוואה ל- decitabine.
- lenalidomide- נגזרת של תלידומיד, יעילה לחולים בעלי חוסר בכרומוזום- 5q ("תסמונת 5q").
קישורים חיצוניים
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.
