וילה פוסקארי
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
 | |||||
וילה פוסקארי (איטלקית: Villa Foscari) היא אחת הווילות הכפריות שבנה האדריכל האיטלקי אנדראה פלאדיו באזור ונטו שבצפון איטליה, בגמבררה די מירה, בנפת ונציה (Gambarare di Mira). הוילה ידועה גם בכינוי וילה מלקונטנטה (Malcontenta - "חסרת שביעות הרצון").
הווילה תוכננה ונבנתה לפי הזמנתם של האחים ניקולו ואלוויזה פוסקארי. היא בנויה על גדות התעלה היוצאת מנהר ברנטה, סמוך ללגונה שמעברה האחר שוכנת העיר ונציה. מבחינה זו, הווילה איננה וילה חקלאית, בדומה למרבית הווילות האחרות שבנה פלאדיו באזור ונטו, אלה וילה עירונית (villa suburbana) ששימשה לארוח, לייצוג, ועל-מנת לבטא את מעמדם של בעלי המקום. הבנייה הסתיימה בשנת 1560. וילה פוסקארי הוכרזה על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית במסגרת ההכרזה על הווילות הפלדיאניות בוונטו.
אדריכלות
תוכנית המבנה פורסמה על ידי פלאדיו בספרו "ארבעת הספרים על אודות האדריכלות"[1]. בניגוד למרבית הווילות האחרות שבנה פלאדיו, וילה פוסקארי היא מבנה גבוה הבולט מאוד בשטח. הדבר נעשה מטעמים מעשיים, כדי להגן על קומת האדון (piano nobile) מן הסכנה של עליית מי הלגונה הסמוכה, בדומה למה שמתרחש, לעיתים, בעיר ונציה. לשם כך קומת השירותים גבוהה מאוד יחסית למקובל בווילות האחרות. גובהה הרב של הווילה משווה לה מראה של ארמון עירוני.
לוילה מבואה גדולה וגבוהה, הבולטת מקו חזית הבניין. היא עשויה כמקובל, במתכונת של חזית מקדש רומאי, עם שישה עמודים גבוהים הנושאים גמלון משולש ובו קבוע סמל המשפחה. העלייה אל המבואה נעשתה שלא כרגיל בגרם מדרגות מרכזי, אלא באמצעות שני גרמי מדרגות צדדיים ארוכים וסימטריים. בעוד הבסיסים והכותרות היוניות עשויים אבן, בנויים העמודים מלבנים. הכוונה הייתה להשאיר אותם כך ולא לצפות אותם בכיור לבן. כך נוצר ניגוד מעניין בין הלבנה האדומה לבין האבן והטיח הלבנים, שהיה חידוש אצל פלאדיו, אותו יישם גם בעמודים הקולוסאליים בבניין קפיטניאטו שבמרכז העיר ויצ'נזה.
פרופיל מערכת הקורות שמעל לעמודים נמשך גם סביב הבניין. קומת האדון, כמקובל, היא בעלת חלונות מלבניים גבוהים. לקומה שמעליה חלונות רבועים, והיא קומת מגורים נוספת ולא מרחב שנועד לאחסון תוצרת חקלאית כמקובל בווילות החקלאיות. מעל קומה זו מצוי כרכוב נוסף המקיף את הבניין, ולבסוף גג גמלוני.
במרכז קומת האדון שוכן האולם המרכזי (salone) שהוא בעל מתאר דמוי צלב, והוא גבוה מאוד ומקורה בקמרונות צולבים. בחזית האחורית של הבניין אין מבואת עמודים. במרכז החזית שלושה חלונות מלבניים ומעליהם חלון תרמאלי גדול, ואלה הם הפתחים המחדירים אור רב להארת האולם המרכזי.
בציורי עיטורי הפרסקו של האולם המרכזי החל בטיסטה פרנקו, ומשנפטר המשיך בעבודה בטיסטה ונציאנו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אנדראה פלאדיו, ארבעת הספרים על אודות האדריכלות, תרגם לעברית רוני רייך בצירוף מבוא, הערות ומפתחות, הוצאת זמורה-ביתן-דביר, 1999, עמ' 144.
- Bruce Bucher, Andrea Palladio, The Architect in his Time, Abbeville Press, New-York, 1998, pp. 144-149.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ספר שני, פרק 14, עמ' 70.
