ויניפרד קרני
| לידה | בנגור, צפון אירלנד |
|---|---|
| פטירה | בלפסט, צפון אירלנד |
| ידועה בשל | השתתפות במרד הפסחא לצד ג'יימס קונולי |
| מקצוע | מארגנת איגודי עובדים |
| השקפה דתית | קתולית |
מריה ויניפרד "ויני" קרני (באנגלית: Winifred Carney; 4 בדצמבר 1887 – 21 בנובמבר 1943) הייתה סופרג'יסטית, פעילת איגודי עובדים, ומהפכנית לאומנית אירית אשר נטלה חלק במרידת הפסחא.[1]
תחילת דרכה
קרני נולדה למשפחה קתולית מהמעמד הבינוני-נמוך בבנגור, שבמחוז דאון.[2] היא עברה עם אמה וששת אחיה ואחיותיה לבלפסט בתור ילדה. האב, שהיה פרוטסטנטי, נטש את המשפחה, והאם נאלצה לפרנס את ילדיה לבד. בבלפסט היא ניהלה חנות ממתקים. קרני למדה בבית ספר של האחים הנוצרים, ומאוחר יותר גם לימדה שם. היא נרשמה ללימודי מזכירות וקצרנות באקדמיה המקצועית יוז בסביבות 1910, והייתה אחת הנשים הראשונות בבלפסט לסיים תעודה זו. היא התחילה לעבוד כמזכירה במשרד עורכי דין. עם זאת, מההתחלה היא רצתה לעשות יותר מאשר עבודת מזכירות.
קריירה מוקדמת
בתחילת שנות העשרים לחייה, החלה קרני להיות מעורבת בליגה הגאלית, ארגון ששם למטרה את שימור השפה והתרבות האירית, אל מול ניסיונות מכוונים מצד השליטים הבריטים להכחידה. היא פעלה גם בארגונים למען זכות בחירה לנשים, וכן בפעילות סוציאליסטית יחד עם חברתה מארי ג'ונסון. ב-1912, ג'ונסון חלתה, וביקשה מקרני ליטול את תחומי אחריותה באיגוד עובדי הטקסטיל האירי (ITWU). יחד עם דיליה לרקין, היא הקימה את ארגון הנשים של ITWU ב-1912.[3] ג'ונסון הכירה לקרני את ג'יימס קונולי, שהיה אז מזכ"ל האיגוד, והיא הייתה למזכירתו האישית. קרני הייתה לחברתו ואשת סודו של קונולי בעת פעילותם המשותפת לשיפור תנאי העבודה של הפועלות בבלפסט, וכן לקידום הסופרג'יזם.[4] במהלך "הנעילה", שביתת העובדים הגדולה בדבלין בשנת 1913, היא הצטרפה לצבא האזרחים האירי, מיליציה שקמה להגן על העובדים מפני אלימות של בעלי המפעלים והשלטון, אשר מאוחר יותר הייתה לחלק מההתקוממות של 1916. ועם קום הארגון, קרני הצטרפה לקומן נה מאן, זרוע הנשים הפארה-צבאית של המתנדבים האירים, והשתתפה בישיבת קומן הראשונה ב-1914.[5]
מרידת חג הפסחא
קרני הייתה תמימת דעים עם קונולי מבחינה פוליטית, ובתור חברתו ומזכירתו, הייתה בסוד דברי התארגנות ההתקוממות. כשהחלו ההכנות למרידה ב-1916, היא פעלה כשלישתו האישית. ב-14 באפריל, קרני קיבלה מברק מקונולי המזעיק אותה לדבלין, והיא התמקמה בליברטי הול, משם ארגנה שליחויות ותקשורת לכוחות שבשטח. ביום שני של חג הפסחא, היום בו נפתחה המרידה, היא צעדה עם קונולי וצבא האזרחים האירי מליברטי הול לבית הדואר המרכזי, והייתה חלק מן ההשתלטות עליו. המתנדבים פינו את עובדי הדואר, ורק שני קצינים בריטים נותרו כשבויי מלחמה. קרני הייתה מוצבת בבית הדואר, שהיה למטה המרידה, למשך כולה. היא הייתה האישה היחידה שהייתה מעורבת בהשתלטות הראשונית על הבניין,[6] אליו היא נכנסה כשהיא חמושה במכונת כתיבה ואקדח. היא הייתה נוכחת בהקראת הכרזת העצמאות שגם הצהירה על פתיחת המרידה. על אף שלא השתתפה במרידה כלוחמת, היא קיבלה דרגת שלישה. במהלך ההתקוממות, היא הקלידה את הוראותיו של קונולי, וגם תיעדה את אירועי ימים אלו. היא סיפרה כיצד קונולי עודד את המתנדבים לשיר כדי לשמור על מורל, וכן על תגובתו המרירה, לטעמה, של מייקל קולינס לשירתם. כשקונולי נפצע, היא סירבה למוש מצדו.[7] זאת, למרות פקודה ישירה של המפקד העליון פטריק פירס ושל קונולי עצמו. היא התעקשה לרשום את פקודותיו האחרונות של קונולי.[8] לקראת סיום המרידה, כשפינו את הנשים האחרות מקומן וצבא האזרחים, קרני, לצד אליזבת אופרל וג'וליה גרנן התעקשו להישאר עד הסוף ולעזוב את בית הדואר יחד עם שאר המורדים לאחר כניעתם.[9]
קרני נלקחה בשבי יחד עם מורדים אחרים. כשהם הועברו למחנה הצבאי ריצ'מונד, הם ספגו עלבונות מצד עוברי אורח. משם, היא הועברה לכלא קילמיינהאם, בו בוצעו רוב ההוצאות להורג של מנהיגי המרידה. קרני דיווחה מאוחר יותר כיצד האסירות היו שומעות את חבריהן נורים למוות כל בוקר במשך שהייתה שם. אחר כך הועברה קרני לכלא מאונטג'וי, יחד עם הלנה מולוני, מארי פרולז, בריג'יד פולי, אלן אוריין ואחרות. 69 נשים (מתוך כ-77 שנלקחו בשבי) שוחררו מהכלא שבוע לאחר הוצאתם להורג של המנהיגים. אך עד אוגוסט 1916, קרני הועברה לבית הכלא איילסברי שבאנגליה, שם נכלאה לצד נל ריאן והלנה מולוני. בכלא ישבה גם קונסטנס מרקייביץ', אשר נידונה למוות בשל תפקידה במרידה, עונש שמוגר למאסר עולם בעבודה קשה. היא ישבה בעיקר בבידוד, בכלא שבו התנאים היו מלכתחילה קשים מאוד, שם האסירות קיבלו אך מעט מזון, והתגוררו במצב של טינופת וכינים. עם זאת, שלוש הנשים, שהסטטוס שלהן היה בכל זאת היה טוב יותר מזה של מרקייביץ', דרשו שיתרונם יבוטל, וביקשו לקבל את אותה ההתייחסות של חברתן. הבקשה שלהן נדחתה, ובכל מקרה קרני ומולוני שוחררו כעבור זמן קצר לאחר שהוצהרה חנינה כללית, יומיים לפני חג המולד 1916.[10] לאחר עריכת האמנה האנגלו-אירית והקמת מדינת אירלנד החופשית, קרני צדדה בצד שנגד ההסכם ונעצרה מספר פעמים בשל קשריה לארגונים כמו הקרן למען משפחות אסירים רפובליקנים אירים (IRPDF) והצבא האירי הרפובליקני.
לאחר המרידה
קרני שמשה כצירה בכנס הארצי של קומן נה מאן שנערך בבלפסט בשנת 1917.
בבחירות הכלליות של 1918, היא התמודדה לפרלמנט כמועמדת שין פיין למחוז בלפסט ויקטוריה. היא הפסידה בבחירות.[11] לאחר הפסד זה, היא החליטה להתמקד בעבודת ארגון עובדים, והצטרפה לאיגוד עובדי התחבורה והתעשייה הכללית, שם נשארה עד 1928. בינתיים, בשנת 1920, היא הצטרפה למפלגה הסוציאליסטית האירית, ב-1924 למפלגת הלייבור של צפון אירלנד, ובשנות ה-30 היא הצטרפה למפלגה הסוציאליסטית של בלפסט.[12]
אחרי מלחמת האזרחים והקמת מדינת אירלנד החופשית, קרני החלה להרגיש תחושת מיאוס מהפוליטיקה. היא הייתה מבקרת מאוד בוטה של ממשלתו של איימון דה ואלירה.
המשך חייה ומותה
בשנת 1928 נישאה קרני לג'ורג' מקברייד, פרוטסטנטי מצפון אירלנד, ובאופן אירוני חבר לשעבר בארגון הלויאליסטי מתנדבי אולסטר – הארגון שהקמתו ופועלו הוביל להיווצרות ארגון המתנדבים האירים המהפכנים, בו קרני הייתה חברה. קרני הוציאה מחייה את כל מי שלא תמך בנישואיה למקברייד. מבחינה אידאולוגית, לקרני ולמקברייד היה את הסוציאליזם במשותף, והיא המשיכה במפעל חייה באיגוד העובדים.[13]
מספר בעיות בריאות רציניות הגבילו את פעילותה הפוליטית בשנות ה-1930.[14] קרני נפטרה בבלפסט, צפון אירלנד, ב-21 בנובמבר 1943, כשהיא בת 55. היא נקברה בבית הקברות מילטאון בקבר לא מסומן, על ידי אחיה, שלא ראה בעין יפה את נישואיה למקברייד. שנים מאוחר יותר, ב-1985, אגודת הקברים הלאומית, סניף בלפסט, בשיתוף עם מקברייד ואחיינית של קרני, מצאו את הקבר, והקימו לקרני מצבה. נערך טקס בו נאם הרפובליקני ליאם רייס. שמו של מקברייד לא נרשם על מצבתה, בהיותו פרוטסטנטי ואיש אלסטר. הם היו נשואים 15 שנה, והוא מעולם לא נישא שוב לאחר מותה.
ב-2013, ביום השנה ה-70 למותה של קרני, המפלגה הרפובליקנית הסוציאליסטית ערכה לה אזכרה, ויותר ממאה נוכחים ערכו צעדה להנצחת העבודה שעשתה למען המטרה הרפובליקנית. היא נחשבה כדמות מופת בקרב מאות נשים רדיקליות במהלך השנים.
לקריאה נוספת
- McCoole, S. (2003). No Ordinary Women: Irish Female Activists in the Revolutionary Years, 1900–23. University of Wisconsin Press. pp. 56–58. ISBN 978-0-299-19500-7.
- Keiley-Listermann, M. (2010). Sinn Féin Women: Footnoted Foot Soldiers and Women of No Importance. Greenwood Pub Group. pp. 42–. ISBN 978-0-313-09740-9. (subscription required)
קישורים חיצוניים
- עדותה של ויני קרני לגבי אירועי המרידה ב-1916
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ New Ulster Biography
- ^ Carney Family's 1911 Census Form
- ^ Irish Political Prisoners, 1848–1922: Theatres of War By Seán McConville
- ^ Nevin, Donal (2006). James Connolly 'A Full Life'. Dublin: Gill & Macmillan. pp. 408–412, 657. ISBN 978 07171 2962 1.
- ^ Irish women and the First World War, part 3 – Women and the 1916 Rising, by Lynda Walker
- ^ Women's Involvement in the Irish Easter Uprising of 1916, Dr. Marybeth Carlson – University of Dayton
- ^ Eight Women of the Easter Rising The New York Times, 16 March 2016
- ^ The rising: The Complete Story of Easter Week, Desmond Ryan
- ^ Matthews, Ann (2010). Renegades, Irish Republican Women 1900–1922. Dublin: Mercier History. pp. 124–158. ISBN 978 1 85635 684 8.
- ^ Internment by John McGuffin
- ^ Ryan, Louise; Ward, Margaret (2007). Irish Women and The Vote: Becoming Citizens. Wales: Irish Academic Press. pp. 195–200, 202–205. ISBN 978-0-7165-3393-1.
- ^ "The Dictionary of Ulster Biography". newulsterbiography.co.uk.
- ^ Culture Northern Ireland
- ^ Seven Women of the Labour Movement 1916, by Sinéad McCoole
