קומן נה מאן
 | |
| מדינה | אירלנד, צפון אירלנד |
|---|---|
| מיקום במפה הפוליטית | מקושרת לשין פיין הרפובליקנית (מאז 1986), פיאנה ארין (מאז 1914), הצבא האירי הרפובליקני המתמשך (מאז 1986) |
| צבעים רשמיים | ירוק |
| Cumman na mBan | |
קומן נה מאן (באירית: Cumann na mBan (הגייה: [ˈkʊmˠənˠ nˠə mˠanˠ]; בתרגום ישיר "מועצת הנשים", בפועל הארגון נקרא "מועצת הנשים האיריות"), המקוצר ל-C na mB,[1] הוא ארגון נשים רפובליקני אירי פרה-מיליטרי. הארגון הוקם בדבלין ב-2 באפריל 1914, ואחר כך התמזג עם ארגון איניניה נה הרין (Inghinidhe na hÉireann), ארגון נשים לאומני רדיקלי. התנועה פעלה ככוח עזר לארגון המתנדבים האירים החל מ-1916.[2]
רקע וייסוד
בשנת 1913, התנהלו דיונים רבים בין פעילות רפובליקניות איריות שרצו להצטרף למאבק לעצמאות אירלנד, כיצד הדרך הטובה לעשות זאת. הנטייה הראשונית הייתה להצטרף לארגון המתנדבים האירים שקם באותה התקופה, בראשותו של פטריק פירס. בהתכתבויות עם פירס, הוא גילה תמיכה כללית ברעיון הצטרפות הנשים לשורות המאבק, אך חוץ מזה העביר לנשים מסרים סותרים, כשאמר שהוא רואה אותן רק ככוחות עזר, אך גם תכנן שיקימו יחידות של רובאיות, ואז שוב חזר בו והדגיש שקשה לו לראות נשים בתפקידים צבאיים.[3] יחסו היה טיפוסי, וגם גברים מנהיגים אחרים, כמו מייקל קולינס ואיימון דה ואלירה גילו לרוב יחס מזלזל כלפי נשים בתנועה.[4] הנשים חששו פן יצטרפו למתנדבים, ויהפכו "לשפחות", כדברי אחת הפעילות הרפובליקניות, האנה שיהי-סקפינגטון. הפעילות אז החליטו שעדיף להקים תנועה משלהן, ותכננו פגישה במלון וין, בדבלין, במטרה לדון ביצירת ארגון לנשים אשר יעבוד בשיתוף עם ארגון המתנדבים האירים. הפגישה התרחשה ב-2 באפריל 1914, בראשותה של אגנס אופרלי, וסימנה את הקמת ארגון קומן נה מאן (Cumann na mBan). עד מהרה נוסדו סניפים ברחבי אירלנד, אשר התחייבו לקיים את חוקת הארגון.[5]
מטרות
המטרה הפוליטית המוצהרת של הארגון הייתה עצמאות אירית, והמטרה האופרטיבית שלהן הייתה תמיכה מיליטנטית במאבק נגד הבריטים. החוקה של הארגון הכילה במפורש המלצות לשימוש בכוח לעת הצורך. בעת ההקמה, התנועה ראתה את עצמה כאל-מפלגתית, ומסורה רק להגנת אירלנד. באותו הזמן התקיים דיון בממשלת בריטניה לגבי חוק ממשלת אירלנד של 1914, לגבי שלטון עצמי של האירים באירלנד, ועלתה האפשרות שיהיה צורך לאכוף שלטון זה באלסטר. עיקרי המטרות של הארגון על פי החוקה היו "לקדם את מטרת החירות האירית ולארגן נשים איריות לקידום מטרה זו", "לסייע בחימוש וציוד ארגון גברים אירים לשם הגנת אירלנד" וכן "להקים קרן כספית למימון מטרות אלה, שתיקרא 'קרן הגנת אירלנד'".[3]
חברות ופעילוּת
בנוסף למעורבות בארגונים לאומנים אחרים, הציפייה מחברות קומן נה מאן הייתה לתמיכה בקרן הגנת אירלנד, באמצעות תרומות, גיוס כספים או אופנים אחרים. החברות שהצטרפו לארגון באו מרקעים שונים, אך רובן היו ממעמד הביניים ומקצועות צווארון לבן. עם זאת, היה ייצוג משמעותי גם לנשים ממעמד הפועלים. ההבדלים המעמדיים התגלו כבר בעת הקמת הארגון, כאשר הנשים העובדות קבלו על קיום אספת הפתיחה במהלך שעות העבודה, שעה שהן לא זמינות אך נוחה לנשים ממעמד גבוה שאינן עובדות.[5] הארגון התמזג עם מועדון איניניה נה הרין (Inghinnidhe na hÉireann), ארגון הנשים שבמובנים רבים הוליד את קומן נה מאן, מכיוון שזו הייתה עד כה מרכז פעילות נשים רפובליקניות מאז תחיית התנועה בסוף המאה הקודמת, וחלק גדול ממארגנות התנועה החדשה הגיעו ממועדון זה.[6]
בספטמבר 1914 התפצל ארגון המתנדבים האירים בעקבות קריאתו של ג'ון רדמונד, מנהיג רפובליקני, לפעילים להתגייס לצבא בריטניה – בהבנה שאחרי שיתמכו בבריטניה במלחמת העולם הראשונה, תינתן לאירלנד עצמאות לא יאוחר משנה אחר תום המלחמה. רוב המתנדבים, כ-140,000 במספר, תמכו בהצעה כזו, והסיעה שלהם שינתה את שמה ל"המתנדבים הלאומיים". רק בין 10,000-14,000 התעקשו על התנגדות לגיוס, ונשארו המתנדבים האירים. הארגון, וכך גם מרבית חברות קומן נה מאן, תמכו במתנגדים אלה.[3] קומן נה מאן יצאו במניפסט (להוסיף) ואף ערכו תוכנית פעולה שכללה:
- עריכת שיעורי השפה האירית, אשר עברה תהליך היכחדות מכוון תחת השלטון הבריטי
- מתן שירותי עזרה ראשונה במסגרת פעולות רפובליקניות וסיעוד ביתי לנצרכים
- טיפול ואחסון כלי נשק, והעברת מסרים, בתמיכה לפעולות רפובליקניות
- אימון בשימוש ברובים
בהצהרת הארגון בנושא היה כתוב:[7]
‘We came into being to advance the cause of Irish liberty . . . We feel bound to make the pronouncement that to urge or encourage Irish Volunteers to enlist in the British Army cannot, under any circumstances, be regarded as consistent with the work we have set ourselves to do.’
— Cumman na mBan, History Ireland
ב-1915, עיצבו לעצמן מדים, והחלו להתאמן יחד עם המתנדבים. במצעד הראשון שקיימו בדבלין, זרקו עליהן מקהל הצופים תומכי הבריטים בוץ ואבנים.[6]
מרידת חג הפסחא
ב-23 באפריל 1916, כאשר המועצה הצבאית של האחווה הרפובליקנית האירית סיימה את התכנונים האחרונים לקראת מרידת חג הפסחא, היא שילבה את קומן נה מאן, יחד עם המתנדבים האירים והצבא האירי האזרחי, לארגון מטרייה בשם "צבא הרפובליקה האירית". פטריק פירס מונה כמפקד הכללי וג'יימס קונולי כמפקד מחלקת דבלין.
ביום של ההתקוממות, חברות קומן נה מאן, כולל ויניפרד קרני, שהגיעה חמושה באקדח ובלי ובמכונת כתיבה, נכנסו לבית הדואר המרכזי ברחוב אוקונל בדבלין עם עמיתיהן הגברים. עד רדת החשיכה, נשים מהתנועה היו ממוקמות בכל העמדות העיקריות של המורדים – למעט שתיים, בולנדז מיל ואיגוד דרום דבלין שהוחזקו בידי איימון דה ולרה ואיימון סנט.
רוב הנשים שימשו כעובדות הצלב האדום, היו שליחות, או חילקו ציוד ואוכל לגברים. הן גם אספו מידע בסיורים, והעבירו נשק מסליקים ברחבי העיר לעמדות המורדים.[8] הבריטים לא החשיבו את הנשים כנציגות רשמיות של הצלב האדום, והיו יורים לעברן.
חלק מחברות קומן נה מאן גם היו חברות בצבא האזרחים, והשתתפו בהתקוממות כלוחמות. מסופר שקונסטנס מרקייביץ', שהייתה מספר שתיים בשרשרת הפיקוד במטה המהפכה, ירתה בשוטר למוות בסנט סטיבן גרין בתחילת שלב הלחימה.[9] מרקייביץ' ביצעה התקיפה כוחות בריטיים כצלפית,[10] ויחד עם מרי היילנד ולילי קמפסון, הייתה בין קבוצה קטנה תחת פיקודו של פרנק רובינס שהשתלטה על בית הספר לרפואה שם חיפשו, ללא הצלחה, מאגרי נשק שהאמינו מאוחסנים שם על ידי בית הספר לקצינים של המכללה. הלנה מולוני הייתה חלק מהפלוגה שתקפה את טירת דבלין ואף השתלטה על בניין העירייה הסמוך, שם היא ונשים אחרות פעלו כצלפות, כדוגמת מרגרט סקינידר, שאף הובילה פשיטות, והייתה האישה היחידה להיפצע במהלך הקרבות.
במתחם בתי המשפט, הנשים של קומן נה מאן ארגנו את הפינוי של הבניינים בזמן הכניעה, והשמידו מסמכים מרשיעים. זה היה יוצא דופן: יותר טיפוסי היה מה שאירע בבית הדואר המרכזי, שם פירס התעקש שהנשים, כארבעים במספר, יעזבו בצהריי יום שישי, 28 באפריל, לפני הכניעה; למעט קרני, שנשארה בחברת שתי נשים נוספות, מאחר שסירבה לעזוב את ג'יימס קונולי הפצוע. הדואר היה אז תחת מתקפת מקלעים ופגזים, והיו צפויות אבדות כבדות. ביום למחרת הוחלט לערוך משא ומתן לשם כניעה. פירס ביקש מאליזבת אופרל, חברת קומן נה מאן, לשמש כמתווכת, ותחת פיקוח הצבא הבריטי, היא הביאה את פקודת הכניעה לכל יחידות המורדים שעדיין לחמו בדבלין. אופרל עמדה לצידו של פירס במעמד הכניעה, אך נמחקה מן הצילומים של האירוע. יותר מ-70 נשים, וביניהן פעילות מרכזיות של קומן נה מאן, נעצרו בעקבות הכניעה, ורבות מהן נכלאו בכלא קילמיינהאם. כולן למעט 12 שוחררו עד 8 במאי 1916.[8] מרקייביץ' נידונה למוות על חלקה בהתקוממות, אך עונשה הומתק למאסר עולם "בהתחשבות במינה" ובעקבות זעקה ציבורית שעלתה לנוכח גזר הדין.[6]
אחרי ההתקוממות
לאחר ההתקוממות, חברות הארגון חידשו כוחות, ותחת הנהגתה של הרוזנת מרקייביץ', שקיבלה חנינה ושוחררה בשנת 1917, קומן נה מאן תפסה עמדה מובילה בפופולריזציה של זכרונם של מנהיגי 1916, וארגנו סוכנויות לרווחת האסירים שנשלחו לבתי כלא באנגליה בשל השתתפותם במרידה, וכן של משפחותיהם. הפופולריות שלהן עלתה בשל פעילויות אלה, מכיוון שהמשפחות עמדו בסכנת רעב ללא הגברים ובאקלים הכלכלי הקשה של תקופת מלחמה. הארגון גם זכה להרחבה במספר חברותיה כחלק מגדילת התנועה הרפובליקנית שהתרחשה כאשר הציבור התקומם נגד ההוצאות להורג של מנהיגי ומשתתפי המרידה.
בהמשך הן גם פעלו נגד גיוס חובה לצבא הבריטי, וניהלו תעמולה עבור שין פיין בבחירות הכלליות של 1918, בהם מפלגתו של רדמונד נחלה מפלה, ומרקייביץ' נבחרה כ-Teachta Dála, חברת בית הנבחרים התחתון בדאל אירן. היא שהתה בכלא שנית באותו הזמן. ב-1919 היא הייתה לשרת העבודה של הרפובליקה האירית, תפקיד בו החזיקה עד 1922.
במהלך המלחמה האנגלו-אירית (מלחמת העצמאות האירית), שפרצה ב-1919 לאחר הסלמת הפעולות בין הבריטים לרפובליקנים, חברות קומן נה מאן היו פעילות במגוון דרכים. הן החביאו נשק וסיפקו בתים בטוחים למתנדבים, עזרו לנהל את בתי המשפט האיריים ואת הרשויות המקומיות, ובהוצאת העיתון הרשמי של הרפובליקה האירית, Irish Bulletin. ב-1920, כשקם ארגון הבלאק אנד טאנס – ששמם הפך לשם נרדף לאלימות נגד הלאומנים – הוצאו כל תנועות למען עצמאות אירית מן החוק, כולל קומן נה מאן. בתחילת שנות ה-20, כשהוכרז חרם על מוצרים בריטיים, בהתנגדות למוצרים הנחותים שהבריטים היו מייבאים לאירלנד תוך דיכוי השוק המקומי, נשות קומן נה מאן היו פעילות מרכזיות בארגון החרם, גיוס בעלי עסקים למטרה, ופרסום ותקשורת לציבור האירי. הנשים עסקו באכיפת החרם: הן פיקחו על חנויות ובדקו מוצרים, החרימו מוצרים בריטיים, וקיימו שריפות פומביות של המוצרים המוחרמים בפתחי החנויות הסורחות. הן גם אספו מידע לגבי מבריחים שניסו לעקוף את החרם, ואחזו את הסחורה מן הסירות והשליכו אותה למים.[6]
בבחירות האיריות של מאי 1921, הצטרפו למרקייביץ' בבית הנבחרים חברות קומן נה מאן נוספות, מרי מקסוויני, עדה אינגליש וקתלין קלארק.
האמנה
לאחר שתיים וחצי שנים של מלחמה, הבריטים הבינו שעליהם להיכנס למשא ומתן עם האירים. לא נכללה אף אישה במשלחת האירית, אף על פי שרבות ביקשו להיכלל, בעיקר מקומן נה מאן. נאמר להן שכל המבקשות "מיליטנטיות מדי".[3]
ב-7 בינואר 1922 שני בתי הנבחרים אישרו את האמנה האנגלו-אירית – אשר הביאה לסופה את מלחמת העצמאות האירית, ומטרתה הייתה להכיר באירלנד כמדינה עצמאית בתוך חבר עמי בריטניה (סטטוס דומה לקנדה) - בהצבעה צמודה של 57–64. האמנה גרמה לפיצול קשה בקרב הרפובליקנים האירים, בין אלה שתמכו בה ואלה שהתנגדו. כשב-5 בפברואר נערכו דיונים באמנה, כנדרש בהסכמים מול בריטניה, בכנס של קומן נה מאן 419 חברות הצביעו נגד האמנה, לעומת 63 בעד. הפיצול הצית את מלחמת האזרחים האירית, ובה קומן נה מאן תמכה בכוחות המתנגדים לברית. יותר מ-400 חברות הארגון נכלאו על ידי כוחות של הממשלה הזמנית, אשר הפכו בדצמבר 1922 למדינת אירלנד החופשית. על פי עדותה של אייתני קויל, לימים נשיאת קומן נה מאן ואחת העצורות, האסירות עברו התעמרות קשה בכלא, ולכן פתחו בשביתת רעב. אחרי שהייתה כלואה חודשיים, הועברה לכלא מאונטג'וי, שם הוחזקו נשים אחרות מן התנועה. התנאים שם היו גרועים עוד יותר מהכלא הקודם, הצפיפות הייתה גדולה, והיו רק שומרים גברים אמונים על האסירות. ב-7 במאי 1923, עשרים אסירות שהצליחו לברוח מכלא מאונטג'וי, אך נתפסו על ידי הרשויות ביום למחרת.[7]
במרץ 1922, חברות הארגון שתמכו באמנה, בהנהגת ג'ני וייז פאוור, התארגנו כ"קומן נה סרסיי", או "ליגת החופש", כדי להחליף את קומן נה מאן.[11]
אחרי מלחמת האזרחים
קומן נה מאן המשיכה להתקיים לאחר ההסכם, ויצרו (לצד שין פיין, הצבא הרפובליקני האירי, פיאנה ארין וקבוצות אחרות) את הכוחות הרפובליקנים האירים. ממשלת מדינת אירלנד החופשית הוציאה את הארגון מן החוק בינואר 1923, ופתחה את כלא קילמנהאם כמרכז מעצר לנשים חשודות.
חברות בתנועה הושפעה לרעה מהפיצולים הרבים שהתרחשו בתנועה הרפובליקנית, ובהתאם, בקומן נה מאן. קבוצות פרשו מן הארגון כדי להצטרף לפיאנה פול (המפלגה שהתפצלה משין פיין בהנהגתו של איימון דה ולאריה), קלן נה פובלקטה (שהתפצלה מהצבא האירי הרפובליקני), וארגונים אחרים. מיירה קומרפורד, שהייתה חברת קומן נה מאן כל חייה, משנת 1914, אמרה שנים לאחר מכן שההיחלשות החלה עם ייסוד פיאנה פול ב-1926.
מאז ועד היום
לאחר הפרעות של 1969 נוצר קרע נוסף בין הפלגים הרפובליקנים. המהומות החלו לאחר שעצרת בלתי אלימה של קתולים רפובליקנים פגשה באלימות קשה מצד לויאליסטים פרוטסטנטים, והצבא הרפובליקני מצא את עצמו לא מוכן להגנה על אוכלוסיית היעד שלו. אחרי הסלמה של האלימות ואבדות מכל הצדדים, שין פיין חזרו לשולחן המשא ומתן, ורבים מבין הוותיקים הרפובליקנים מתחו ביקורת הן על המהלכים הפוליטיים שהובילו לאוזלת היד של הצבא הרפובליקני, וכן על המתינות היתירה, בעיניהם, של שין פיין. הם התפצלו והקימו את ה-Provisional IRA (בתרגום ישיר - הצבא הרפובליקני האירי הזמני) כדי להמשיך לעמוד על עקרונות האיחוד של צפון אירלנד עם הרפובליקה של אירלנד. קומן נה מאן עמדה לצד סיעה זו.
ב-1976 נרצחה מורה דראם, שהייתה מנהיגה בקומן נה מאן וסגנית נשיא שין פיין, על ידי לויאליסטים מאלסטר כשהחלימה מניתוח בבית החולים.
ב-1986, קומן נה מאן התנגדה להחלטת ה-IRA ושין פיין לבטל את מדיניות ההחרמה של הבחירות הבריטיות בצפון אירלנד, ועמדו לצד סיעת שין פיין הרפובליקנית (RSF) ו-Continuity IRA (עוד פיצולים שמקורותיהם בפיצול של 1969). ב-1995, מזכ"לית RSF וחברת קומן נה מאן ג'וזפין היידן נכלאה לשש שנים בגין אחזקת נשק.
ב-2014 חגגה קומן נה מאן 100 להיווסדה בבית מלון וין שבדבלין, המקום בו התנועה החלה ב-1914.
קומן נה מאן עדיין רשומה כארגון שמחוץ לחוק על פי חוק הטרור הבריטי משנת 2000,[12] אך אינה רשומה כארגון טרור על ידי ארצות הברית.
חברות קומן
נשיאות
- אגנס אופרלי 1914–1916
- הרוזנת מרקייביץ' 1916–1926
- ג'ני וייז פאוור
- שילה האמפריז 1941
- אייתני קויל 1926–1941
- מרגרט לנגסדורף 1947–1956
חברות בולטות
- אליזבת בלוקסהאם
- אווה אופלאהרטי
- מרגרט באקלי
- אונה ברנן
- מיי קאפרי
- אתנה קרברי
- ויניפרד קרני
- מג קארון
- איינה קנט
- קתלין קלארק
- מרי קולום
- מורה קומרפורד
- ליל קונלון
- נורה קונולי אובריאן
- אן, לילי, ואיילין קוני
- מרסלה קוסגרייב
- פולי קוסגרייב
- אליס קאשל
- לזלי דה בארה
- שארלוט דספרד
- אמילי ואייליס אליוט
- מרגרט דובס
- אדה אינגליש
- מרי גהאן
- מיי גיבני
- לואיז גאוואן דאפי
- קתרין גיפורד
- קתרין גיליז
- נורה גיליז
- אליס גינל
- אונה גורדון
- ג'וליה גרנן
- קורה היוז
- נל האמפריז
- מרי היילנד
- מוד גון
- לילי קמפסון
- מורין מקדונה אומהוני
- סורקה מקמהון
- רוז מקנמרה
- אגנס מקנאמי
- אגנס מקניל
- ג'ו מקגוואן
- מרי מקסווייני
- דורותי מקארדל
- הלנה מולוני
- ליזי מולהאל
- בריג'יט מורה
- אונה אובריאן
- קייט אוקלהאן
- טרסה אוקונל
- בריידי אומוליין
- אנו אוריילי
- ננסי אוריילי
- מארי פרולז
- פיונה פלאנקט
- מימי פלאנקט
- ניאם פלאנקט
- מריה קוויגלי
- פריסילה קוויגלי
- אייליס רובינסון נוריס
- קתרין רוני
- מין ריאן
- נל ריאן
- מרגרט סקינידר
- לוסי אגנס סמית
- אסטלה סולולמונס
- בריג'יד ליונס תורנטון
- מורה טוהי
- אלה יאנג
- מיי זמברה
מייסדות אזוריות
לקריאה נוספת
- Anonymous, 'Cumann na mBan in Easter Week: Tribute from a Hostile Source', Wolfe Tone Annual, undated.
- Boylan, Henry, (ed.), A Dictionary of Irish Biography (Dublin 1999).
- Coxhead, Elizabeth, Daughters of Erin (Gerrard's Cross 1985).
- Daly, Madge, 'Gallant Cumann na mBan of Limerick', in Limerick Fighting Story 1916-1921 (Kerry 1948), p. 201-5.
- Fallon, Charlotte, 'Civil War Hungerstrikes: Women and Men', Eire, vol.22, 1987.
- McCarthy, Cal, Cumann na mBan and the Irish Revolution (Dublin 2007)
- McKillen, Beth, 'Irish Feminism and National Separatism, 1914-23' Eire-Ireland 17 (1982).
- Markievicz, Countess Constance, Cumann na mBan 11, no.10, 1926.
- Meehan, Helen, 'Ethna Carbery: Anna Johnston McManus', Donegal Annual, No.45, 1993.
- O'Daly, Nora, 'Cumann na mBan in Stephens' Green and in the College of Surgeons', An t-Oglach, April 1926.
- Reynolds, M, 'Cumann na mBan in the GPO', An t-Oglach, (March 1926).
- Ui Chonail, Eilis Bean, 'A Cummann na mBan recalls Easter Week', The Capuchin Annual, 1996.
- Ward, Margaret, 'Marginality and Militancy: Cumann na mBan, 1914-1936', in Austen Morgan and Bob Purdie (eds.), Ireland: Divided Nation, Divided Class (London 1980).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Cumann na mBan and the Irish Revolution" Press release, Collins Press
- ^ Memorabilia from The 1916 Easter Rising, its Prelude and Aftermath: Cumann na mBan
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Irish Women Revolutionaries of 1916–23, RTE One, 2003
- ^ Michael Collins and the Making of the Irish State, Gabriel Doherty, Dermot Keogh. Mercier Press Ltd, 2006
- ^ 5.0 5.1 The Origins of Cumman na mBan, RTE, 2014
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 History of Cumann na mBan, An Phoblacht, 8 March 2016
- ^ 7.0 7.1 Cumman na mBan, Joseph E.A. Connell Jr, History Ireland, Volume 21
- ^ 8.0 8.1 McCallum, Christi (2005) And They'll March with Their Brothers to Freedom - Cumann na mBan, Nationalism, and Women's Rights in Ireland, 1900–1923
- ^ Matthews, Ann (2010). Renegades: Irish Republican Women 1900-1922. Mercier Press Ltd. pp. 129–30. ISBN 1856356841.
- ^ McKenna, Joseph (2011). Guerrilla Warfare in the Irish War of Independence, 1919-1921. McFarland. p. 112. ISBN 0786485191.
- ^ Renegades: Irish Republican Women 1900-1922, Ann Matthews. Mercier Press Ltd, 2010.
- ^ Terrorism Act 2000
