וסטפאקט
וסטפאקט (בגרמנית: Westpaket: בתרגום ישיר: חבילה מערבית) היה מונח נפוץ לחבילות סיוע שנשלחו על ידי מערב־גרמנים לחבריהם ומשפחותיהם בגרמניה המזרחית בעידן גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה בין השנים 1961–1989.
היסטוריה
לאחר בניית חומת ברלין ב-1961, מזרח־גרמנים לא יכלו לרוב לבקר את חבריהם ומשפחותיהם בגרמניה המערבית. באמצעות לחץ מצד המשרד לסיוע הפאן־גרמני, הרבה מערב־גרמנים שלחו חבילות באופן קבוע למקורבים בגרמניה המזרחית, כמו בימי הולדת או בחגים. בתמורה, הרבה מזרח־גרמנים היו שולחים אוסטפאקט, אשר כללה פעמים רבות אוכל, ממתקים, ודברים נוספים. בגלל זמינותם המוגבלת של שיחות טלפון, מכתבים והוסטפאקט היו לעיתים צורת הקשר היחידה עבור משפחות משני צדדי הגבול, ושימשו ככלי לשיפור החיים היום־יומיים. מתחילת שנות ה-60, גרמניה המזרחית הייתה מסוגלת לספק מוצרים חיוניים באופן מהימן, אך מוצרי יוקרה ופריטים אקזוטיים נשארו במחסור.
תכולת הוסטפאקט הייתה חייבת להיות מוגדרת כ"שילוח מתנות, לא למכירה" עם רשימה מוצהרת של תוכן החבילה. מוצרים שכיחים היו ביגוד, מצעים, ממתקים, קפה, ומצרכי אפיה. משלוחים שכאלו לא הורשו להכיל כסף, כמו למשל מארקים מערב־גרמניים. למרות זאת, לעיתים מטבע חוץ הוסתר בתוך האריזה. נוסף על כך הוחרמה מדיה אשר לא הייתה יכולה להשיפט באופן ויזואלי, כמו למשל קלטות שמע, אשר הוחרמו על ידי הרשויות.
לעיתים קרובות החבילות נארזו על ידי חומרים באיכות גבוהה, כמו נייר עטיפה אשר היה במחסור באופן תדיר במזרח, ובדרך כלל נשמר ועבר שימוש מחדש על ידי המקבל.
כדי לעודד משפחות לשמר קשרים, הוצאות החבילות נחשבו להוצאה מוכרת. בממוצע, 25 מיליון חבילות נשלחו בכל שנה, שכללו כ-1,000 טון קפה, ו-5 מיליון פריטי הלבשה. קפה והלבשה מערבית היו מוצרים נחשקים מאוד במזרח ושומשו על ידי מקבלי החבילות כאמצעי סחר חליפין עבור סחורות אחרות.
ממשלת גרמניה המזרחית בהתחלה ניסה למתן את זרם החבילות, למשל על ידי דרישת הוכחה לחיטוי של הלבשה יד־שנייה, אך לבסוף הבינו שהחבילות היוו חלק משמעותי ממימוש הביקוש לסחורות. הוסטפאקט היוו כ-20% מביקוש הקפה המזרח־גרמני.[1][2]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Wolle, Stefan (1999). Die heile Welt der Diktatur. Munich: Econ & List. p. 328. ISBN 978-3861535546.
- ^ Wünderich, Volker (2003). "Die "Kaffeekrise" von 1977. Genußmittel und Verbraucherprotest in der DDR". Historische Anthropologie. 11: 240–261.
