זהרא ח'אנום תאג' א-סלטנה
זהרא ח'אנום תאג' א-סלטנה (בפרסית: زهرا خانم تاج السلطنه; 1883 – 25 בינואר 1936) הייתה נסיכה פרסית משושלת קאג'אר ובתו של נאסר א-דין שאה קאג'אר, מלך פרס משנת 1848 ועד מאי 1896, ושל אשתו המלכה תוראן א-סלטנה. היא הייתה מושא האהבה של המשורר הפרסי עארף קזוויני, המשורר הלאומי של איראן, אשר כתב את שירו המפורסם "איי תאג'" למענה.
תאג' א-סלטנה הייתה פמיניסטית, וחלוצה בקידום זכויות נשים באיראן. היא הייתה חברה מייסדת של ארגון הנשים המחתרתי, "האגודה לחירות הנשים" (انجمن آزادی زنان - אנג'ומן-י אזאדי-י זנאן), שפעל למען שוויון מגדרי בסביבות 1910.
היא הייתה סופרת, ציירת, אינטלקטואלית, ופעילה שאהבה לארח בביתה אירועים ספרותיים. היא הייתה האישה הראשונה בחצר המלוכה להסיר את החיג'אב וללבוש בגדים מערביים. היא הביעה נימוקים משכנעים לפיהם הסרת הרעלה היא הצעד ההכרחי הראשון בדרך להשתתפותן של נשים בחינוך, תעסוקה, וקידום האומה.[1]
היא פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה בפרסית בשנת 1914 בכותרת "זכרונותיה של תאג' א-סלטנה" (בפרסית: خاطرات تاجالسلطنه), אשר תורגמה לאנגלית בשנת 1993 כ-Crowning Anguish: Memoirs of a Persian Princess from the Harem to Modernity 1884-1914. הספר זכה לביקורות חיוביות, כאשר על פי מוסף הספרות של The Times: "ספר הזכרונות של תאג' [...] המסקר תקופה של 30 שנים של סביבה המשתנה במהירות [...] הוא תערובת מעניינת של זיכרונות והרהורים, [...] המדגישים את הקונפליקטים העזים של חיים המתקיימים בין ההרמון לבין המודרניזם." (4 במרץ 1994)
בספרה היא כתבה: "כשיבוא היום ובו אראה את בנות מיני משוחררות ואת ארצי בדרך לקדמה, אקריב את עצמי בשדה הקרב של החירות, ודמי יזרום בחופשיות מתחת לרגלי חברותי שוחרות החופש אשר נלחמות על זכויותיהן".
חייה, כתיבתה ופעילותה הפמיניסטית נלמדים בתוכניות ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטאות רבות, מטהראן ועד אוניברסיטת הרווארד.
חיים אישים
בגיל צעיר אורסה לאמיר חסן ח'אן סַרְדאר שוג'אע א-סלטנה. הנישואים התממשו בשנת 1897 כשהייתה תאג' א-סלטנה בת 13. לשניים נולדו ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. בשנת 1907 הם התגרשו. בשנת 1908 התחתנה תאג' א-סלטנה עם קוּלְלאר אקא-בּאשי, אך הנישואים האלה נמשכו חודשים ספורים וביולי של אותה שנה הם התגרשו. במהלך 1909 התחתנה תאג' א-סלטנה עם רוכּן א-סלטנה, אך לא ידוע כמה זמן נמשכו נישואיהם.[2] היא נפטרה ב-25 בינואר 1936 ונקברה בבית הקברות ט'היר א-דוולה בטהראן.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Ḵāṭerāt Tāj-al-Salṭana, Manṣura Etteḥadiya and Sirus Saʿdvandiān, eds. Tehran, 1982
- Crowning Anguish – Memoirs of a Persian Princess: From the Harem to Modernity, 1884-1914, translated by Anna Vanzan and Amin Neshati, edited by Abbas Amanat, Washington, D.C., 1993
- Shireen Mahdavi. Taj al-Saltaneh, an Emancipated Qajar Princess. Middle Eastern Studies, Vol. 23, No. 2 (Apr., 1987), pp. 188-193
קישורים חיצוניים
- Afsaneh Najmabadi. Tāj-al-Salṭana. Encyclopædia Iranica
- ההיסטוריה של תנועת הנשים באיראן 1850–2000
- אתר הנשים משושלת קאג'אר
הערות שוליים
- ^ Najmabadi, Afsaneh. Women with Mustaches and Men without Beards: Gender and Sexual Anxieties of Iranian Modernity. Berkeley, CA: University of California Press, 2005, 233.
- ^ Afsaneh Najmabadi, "Tāj-al-Salṭana," Encyclopædia Iranica, s.v.
