חיים גרינברג

חיים גרינברג (1889 – 1953 ניו יורק) היה פעיל ציוני אמריקאי. חבר הנהלת הסוכנות היהודית, מנהיגה האידאולוגי של תנועת פועלי ציון, נואם, סופר, עיתונאי ופובליציסט.

לפני הגירתו לאמריקה

בתחילת ימי המהפכה ברוסיה ב-1917 היה מראשי "תרבות", ערך את כתב-העת "ספרות" וב-1917–1918 היה מרצה ומדריך במכון המדעי-סוציאלי בקייב. בראשית שנות ה-1920 היה אחד מעורכיו של את המגזין הספרותי 'קדימה'. כציוני פעיל ועסקן "תרבות" נרדף על ידי השלטונות הסובייטיים, וב-1921 ברח מרוסיה ובא לברלין, שם היה מעורכי ביטאונה של התנועה הציונית "העולם" ונעשה מראשי "הפועל הצעיר".

ציונות באמריקה

בשנת -1924 היגר לארצות הברית והיה עורך ביטאונה של תנועת העבודה הציונית באמריקה - Jewish Frontier. בשנות ה-1920 וה-1930 ניסח את האידאולוגיה הציונית בניסוחים אמריקאיים, בהם הוצגה החלוציות בפלשתינה בדומה לאתוס האמריקאי של כיבוש-השממה במערב ארצות הברית ודמותו ההירואית של ה-Cowboy במערב הפרוע, או בדומה לחלוציותם של האבות המייסדים של ארצות הברית. מ-1946 עד מותו היה גרינברג חבר הנהלת הסוכנות היהודית. כמנהל המחלקה לתרבות ולחינוך השקיע מאמצים בייסוד תאי תרבות עברית בתפוצות. בהשפעתו הנהיגו את לימוד השפה והתרבות העברית באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק ובמוסדות אקדמיים נוספים בארצות הברית. בשנות ה-1950 וה1960 עיצב את המסר הציוני ליהדות אמריקה, ולפיו צריכה ההזדהות עם הציונות והפעילות למענה, לשמש גורם המאחד את כלל הזרמים הדתיים והאחרים ביהדות האמריקאית. במסתו על 'פטריוטיות ונאמנות-כפולה' במסגרתו של פולמוס הנאמנות הכפולה, הדף את האשמתם של הציונים האמריקאיים בחוסר נאמנות אזרחית, והציג טיעונים בזכותה ובתרומתה של רב-תרבותיות. לטענתו, על הציונות האמריקאית להיות פעילה בפתרון מכלול בעיותיהם של היהודים, לא רק בישראל אלא גם בתפוצות. בשנת 1942 היה גרינברג מעורב בהפצת הידיעות המקוטעות של היקפה וחומרתה של השואה באירופה לידיעתו של הציבור היהודי והכללי באמריקה. בשנת 1947 היה פעיל בהשגת תמיכתן של כמה ממדינות אמריקה הלטינית בהצבעת האומות המאוחדות על הקמתה של מדינת ישראל. אותה תקופה שימש גרינברג ראש המועצה האמריקנית הציונית לשעת חירום.

תרבות יהודית

במסותיו של גרינברג, אי אפשר לנתק בין ציונות ליהדות. הציונות מציגה פתרון למכלול בעיותיו של העם היהודי, לרבות טיב זיקתו המודרנית אל עברו המסורתי. בהתאם לכך הדגיש את חשיבותה הציונית של מערכת חינוך יהודית רצינית, פורמלית ובלתי-פורמלית כאחת. גרינברג הצביע על נחיצות חיבורה של הציונות אל מקורות המוסר היהודי וההומניסטי, כתריס בפני סכנת התדרדרותה ללאומנות שוביניסטית. בשמו של עקרון הרצף בין היהדות והציונות, חלק גרינברג על ניסוחים קיצוניים של הציונות כשלילת הגלות, וטען כי רק אם תשמר המדינה היהודית את זיקתה העמוקה למקורות היהדות, תוכל לשמש מוקד השראה ליצירתיות יהודית גם בתפוצות. תמיכתו ביידיש הייתה מוקד בולט לסירובו ל'שלילת הגולה' בנוסח קיצוני. חרף שייכותו לציונות, תמך גרינברג בהמשך פיתוחה של היידיש כשפה חיה וכמכלול של תרבות. הוא עצמו כתב גם ביידיש (לצד רוסית, אנגלית ועברית), ערך את ביטאונה היידי של תנועת פועלי-ציון 'אידישער קעמפער', ואף ניסה לקדם את לימודי היידיש באוניברסיטה העברית בירושלים. כעסקן פוליטי ניסה גרינברג לחלץ מאירופה משוררים יידיים נרדפים.

חיבוריו

• איד און וועלט (קובץ מאמרים ביידיש), 1935
• THE INNER EYE ("העין הפנימית"), 1953 - תורגם גם לעברית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29109716חיים גרינברג