חיל ורעדה
 | |
| שער הספר במהדורת 'ספרי מופת פילוסופיים' | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | סרן קירקגור |
| סוגה | פילוסופיה |
חִיל ורעדה (בדנית: Frygt og Bæven) הוא מספריו החשובים ביותר של אבי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, סרן קירקגור. הספר נכתב בשנת 1843 תחת שם העט יוהנס דה סילנטיו ('יוהנס השותק'). הספר עוסק במה שקירקגור מכנה 'הפרדוקס של האמונה', שלדבריו רק הוא האמונה האמיתית והדרגה הנעלה ביותר אליה יכול אדם להגיע. עקידת יצחק היא הבסיס לדיון במושג זה להיבטיו השונים, והספר מלא ביטויי הערצה עזים לאברהם ולמעשהו זה.
הספר תורגם לעברית על ידי איל לוין ונערך בידי יעקב גולומב במסגרת סדרת 'ספרי מופת פילוסופיים'.
רעיונות מרכזיים
מוקדו המרכזי של הספר הוא אברהם. הפרק הראשון, הוא "נאום הלל לאברהם" מתעסק באברהם ובסיפור עקדת יצחק באופן ספציפי, ולאורכו של הספר כולו שומר קירקגור אמונים לדמות זו, המייצגת את אבי האמונה. קירקגור תמה על בני האנוש הסבורים שפשוט יותר להבין את הלכי הרוח של הפילוסופיה של תקופתו (הכוונה בעיקר לפילוסופיה ההגלינית) ובכלל, מאשר לנסות ולהבין את אברהם אבינו ואת מעשה העקדה. הוא מבקר את הכנסייה על הדרשות שהיא מעבירה בנושא בימי א', וטוען כי כל השומע את סיפור העקדה - צריכה שנתו לנדוד, אולם "דורות אין ספור ידעו בעל פה, מילה במילה את סיפור אברהם, ומי בתוכם נדדה שנתו?". הספר מהווה ניסיון להעביר לקוראים ולגרום להם לחוש את חוויית האימה והסתירה במעשהו הגדול של אברהם, לגרום לשנתם לנדוד.
הרעיונות לכל אורך הספר בנוגע לדת ואמונה מוצגים מתוך גישה נוצרית למושג הדת, אף שרוב דבריו אינם בהכרח דברי נצרות. הספר מבוסס על התיאוריה החשובה ביותר של קירקגור – התיאוריה של שלושת מעגלי החיים: האסטתי, האתי והדתי, שהוצגו בהרחבה בספרו 'או או'. קירקגור נוקט, כהנחה פשוטה, שהנכונות להקרבת יצחק לקרבן הייתה בניגוד לעצם המוסר[1], וגדולתו של אברהם נעוצה בכך שהתעלה מעבר למוסר, אל המעגל הדתי. רוב הספר עוסק בהיבטים של הדילמה הזו. תפיסה זו, מוטעית מיסודה לפי התפיסה היהודית שאינה מפרידה כלל בין האתי לדתי, כך שאין לאדם זכות חיים אם האלוקים דורש את מותו.
לאורך הספר מרבה קירקגור להשתמש במונחיו של הפילוסוף וילהלם פרידריך היגל ומאידך לתקוף אותו על תפיסתו השגויה, בעיניו, את האמונה.
חלקי הספר
שם העט, כותרת המשנה והמוטו
פרק זה טעון עריכה. אנא שם הספר נלקח מפסוק ב"כתבי הקודש" הנוצריים[2].
כותרת המשנה של הספר היא "ליריקה דיאלקטית". ליריקה – שירה. דיאלקטית – לימודית, הגותית ופילוסופית.
מבוא
במבוא שכתב לספר קורא קירקגור לקוראיו לחפש אחר משמעות ולא להסתפק בדיונים פילוסופים עקרים מתוכן ובלתי רציניים. קירקגור טוען כי לפילוסופיה אין כל סמכות לשלול או להעניק אמונה, ואל לה לחרוג מהתחומים שהוקצבו לה. קירקגור מדגיש כי איננו פילוסוף, וכי מטרתו של ספר זה איננה בנייה של מתודה פילוסופית סדירה כמו ה"שיטה" של היגל ("זו אינה השיטה, אין לזה ולשיטה ולא כלום"). לדבריו, קירקגור כותב למען העונג ההולך ומתעצם בו בשעת הכתיבה.
הקדמה
ההקדמה לספרו של קירקגור היא מעין נאום, מעין סיפור קצר בו מספר קירקגור את סיפורו של איש פשוט שלא היה הוגה, איש שכל רצונו היה לרכב לצידם של אברהם ויצחק במסעם בן שלושה הימים להר המוריה, איש שכל כמיהתו הייתה לעלות עם השניים להר ולחזות בעקדה, ללא ציפייה שבסוף הסיפור יתגלה מלאך ויעצור את אברהם מלבצע את המעשה. אותו איש העריך את אברהם על המבחן הבלתי אפשרי שנוסה ועמד בו. יום יום היה אותו איש עולה להר המוריה ומצפה לבוא אברהם ובנו. ההקדמה מצידה מתארת את סיפור העקדה בארבעה תרחישים שונים אך בכל זאת דומים, עליהם חשב האיש בכל פעם שירד מן ההר ולא ראה את אברהם ואת יצחק. בסיומו של כל תרחיש מובאת אנלוגיה לאם הגומלת את בנה מיניקה. לדידו של קירקגור, הניסיון בו עמד אברהם דומה מאוד לאותה הגמילה, אם כי, בניגוד לארבע הדרכים אותן מביא קירקגור לגמילת הבן, היה על אברהם ללכת בכל אותן הדרכים בעת ובעונה אחת.
נאום הלל לאברהם
קירקגור פותח את פרקו הראשון בנאום הלל לאברהם, בתיאורה של הכרת הנצח. הוא מחלק את בני אדם האדם לזנים שונים ובהם הגיבור והמשורר. בעוד תכלית הגיבור (על פי השקפתו של קירקגור) היא ייצוג המידה הטובה, תכליתו של המשורר היא הערצת הגיבור והפצת אותה ההערצה בקרב בני האדם. כלומר, משימתו היא להאפיל על השכחה ועל הנצח כך שלא ישכח שמו של הגיבור, ובתוך כך להפוך לגיבור בעצמו, משום שהעברת הזיכרון לדורות הבאים, יש בו מן המידה הטובה. אך גיבור, לדידו של קירקגור, יש בו יותר מן המידה הטובה, יש בו גדלות. לפיכך, מונה קירקגור כשלושה סוגים שונים של גדלות - גדלות בפני עצמך (המעגל האסתטי), גדלות בפני אחרים (המעגל האתי) וגדלות בפני אלוקים (המעגל הדתי) - אפשרי, נצחי ובלתי אפשרי (בהתאמה). הייחוד שבגדלות בפני אלוקים, לפי קירקגור, היא שזו טומנת בחובה חולשה וחוסר אונים. הדרך היחידה לשרות בקרבתו של הבלתי האפשרי, היא הדגשת מהותו של האדם, כלומר הפגמים והחסכים המצויים בו. באמצעות הדגשה זו, טוען קירקגור, מתעלה המאמין על תכונותיו האנושיות, משום שהאמונה מנוגדת לשכל הישר, היא טומנת בחובה אבסורד, היא וויתור אינסופי על דבר מה שהוא סופי, כדי להפוך את אותו הסופי לאינסופי. היינו, האמונה היא וויתור על משאלות מתוך ידיעה וציפייה שייתגשמו בעתיד, תוך כדי ההבנה כי ההקרבה טומנת בחובה את אי-התממשותם. הוויתור הוא שמעניק למשאלה תוקף אינסופי, המאפשר לפרטי להפוך לכללי.
קירקגור מדגים תפישה זו באמצעות סיפורו של אברהם שייחל לבן והאמין שאלוקים יעניק לו בן, חרף העובדה כי הוא ושרה אשתו היו זקנים מכדי להביא ילד לעולם. כשקיבל את הבן היה נכון להקריב אותו למען אלוקים (היש המוחלט), מתוך אמונה כי אלוקים יעניק לו את בנו בחזרה ויבטל את התביעה שתבע, אך בו בזמן אברהם וויתר על בנו לטובת האלוקים, ובכך העניק לו תוקף אינסופי. כלומר, הוביל ליצירתו של ייצוג רוחני לתביעתו לבן, והעולם הרוחני, וזאת בניגוד לעולם הגשמי - אינסופי. אברהם וויתר על בנו בכוחו של הוויתור האינסופי, אך באותו זמן ממש גם זכה בו מחדש בכוחו של האבסורד, והוא האמונה כי יזכה בבנו, תוך הידיעה כי אלוקים לא ייסוג מבקשתו והנכונות למלאה.
לעצם הבעייתיות
בעיה ראשונה - היש תכלית להשהיית האתי?
בפרק זה מנסה קירקגור לענות על השאלה האם מצויה מטרה מוגדרת לשימה זמנית של השיקול האתי בסוגריים. האם ניתן להתעלם לרגע מן המוסרי? על מנת לענות על שאלה זו מגדיר קירקגור את המוסריות וקובע כי היא אוניברסלית ותכליתה מקורה בעצמה ולא בכל תחום חיצוני. ייחודה שכל הדברים הנמצאים מחוצה לה – יש בכוחם להתאסף פנימה, אל קרבה, ולעלות במדרגה. הפרט, תכליתו למחוק את הפרטי (באמצעות הכללי) ולהפוך אוניברסלי. אין אפשרות לזנוח את האתי משום שכל יציאה מן הקווים המגדירים את תחומו משמעה חטא.
קירקגור טוען כי התכלית להשהיית האתי מצויה באותו וויתור אינסופי ובתוקף אותו מעניק זה לסופי. כלומר, לסיים נישואים לפני שהחלו משמעו מעשה מוסרי כיוון שהוויתור הופך את הנישואים לנצחיים, מעביר אותם מן המישור הסופי בו היו שרויים למישור אחר ומנותק. מישור אליו לאביר האמונה בלבד גישה, מישור בר מימוש בידי כוחו של האבסורד. הווי אומר השהיית האתי בידי הוויתור האינסופי היא מוסרית כיוון שהוויתור מעניק מימד כללי לפרטי ונצחי לזה אשר הוא בר מיצוי.
אוניברסליות זו היא שמאפשרת לאביר האמונה בתורו ליטול את הכללי מין המישור הנצחי, האינסופי ולהפכו לפרטי, לכללי. כלומר, השהיית האתי מאפשרת קיומו של הכללי המקורי בדרגה גבוה שהיא בו זמנית גם פרטית. האמונה מאפשרת ליקר מכל בעיניו של אדם, לקורבן האולטימטיבי, זה אשר נמצא במדרגה הגבוה ביותר – לעלות שלב נוסף בסולם הדרגות, להחליף מספר שטרות של כסף בעל גבול, במספר שטרות של כסף חסר גבולות, אינסופי.
בעיה שנייה – האם ישנה חובה מוחלטת כלפי אלוקים?
האתי הוא בהכרח הכללי, ולפיכך – האלוקי. כלומר, חובה באשר היא, בראש ובראשונה חובה היא כלפי האלוקים. כיוון שאלוקים הוא האתי, כלומר, הכללי המוחלט, פנייה ישירה ממנו, יש בכוחה לכופף את הכללי (של הפרטי) ולהפכו לפרטי. מעמדו של האתי פוחת לכדי יחסיות כיוון שכל תוקפו של האתי נעוץ ותלוי בכך שהוא-הוא האלוקים.
בעיה שלישית – האם מבחינה אתית נהג אברהם כהלכה כאשר לא הביא את שרה, אליעזר ויצחק בסוד מעשהו?
פרק זה עוסק בגיבורים. ראשית עוסק קירקגור בגיבור האסתטי, וטוען כי הוא זה אשר שותק ואף מקריב עצמו למענו של אדם אחר. כלומר, פרטי המוכן להקריב עצמו למען הפרטי. גבר המואשם ברצח ולא פוצה פיו או מביא הוכחות לזכותו, חרף העובדה כי יודע הוא שאשתו היא שעשתה את המעשה.
שנית כותב קירקגור אודות הגיבור האתי, הוא זה המקריב עצמו וכל היקר לו למען הכללי. הווי אומר גבר שאינו רק פוצה את פיו ומספר לחבר המושבעים כי אשתו היא הרוצחת, כי אם מתנדב להיות האוחז בחרב שתערוף את ראשה.
בעוד השני זוכה בדמעות, ניחומים והבנה, גם אם זו מהולה באי-הסכמה מצד הסובבים, גורלו של אביר האמונה (הוא הגיבור הדתי) – שונה. אביר האמונה מסתיר ומכסה מפאת הכרח. האחרים, הם הכללי, לא יבינו את המתרחש בתוכו משום שיחסו של אביר האמונה אל המוחלט הוא פרטי, מוחלט כאל מוחלט. וכאן טמונה גם מעלתו. אביר האמונה נאבק לבדו עם הספקות, אביר האמונה מוחה הדמעות בידו שלו, מילותיו האחרונות של האביר, יש להם מובן – עבורו, ורק עבורו. לפיכך, נהג אברהם כהלכה משום שגילוי לשם הגילוי, כלומר זה שאין בו תכלית מלבד הגילוי עצמו – איננו אתי (מוסרי).
מושגי יסוד
במובן מסוים, ניתן לסכם את הספר בהסברת המושגים שקירקגור מפתח בו.
אמונה
האמונה איננה בשום פנים הכרה וכל שכן הכרה שכלית. האמונה היא תנועה נפשית או יחס של האדם כלפי המוחלט.
הכללי
הכללי (הכוליות) או האתי, מושג הלקוח מהפילוסופיה של היגל[3], הוא המוסר בחלקו השורשי ביותר. ככל שמושג הוא כללי יותר כך הוא עדיף, והמושג הכללי ביותר הוא עצם המוסר. לפי היגל, ערכו מוחלט וכל דבר בעל ערך מקבל אותו מהכללי, כך שניתן לדחות זמנית צו מוסרי אחד מפני זולתו אם הוא קרוב יותר לכללי. הנפרדות מהכללי, כמו תחושת העצמאות של האדם, היא־היא הרע. קירקגור חולק עליו כמוסבר להלן.
אביר הוויתור האינסופי ואביר האמונה
קירקגור מאריך לעסוק בהבדל בין הגיבור הטראגי (דמות הגיבור של המחזה מסוגת טרגדיה), או 'אבירי הוויתור האינסופי', לבין אבירי האמונה. מעלתו של אביר הויתור האינסופי היא שהוא הצליח לוותר על רצונותיו למען דבר גבוה מהם – הכללי. בסופו של דבר הוא מוצא מנוח שכן הוא עשה כראוי מכל בחינה. אך אביר האמונה נעלה הרבה יותר ממנו. כך אברהם, שלמעשה הגבורה שלו אין כל הצדקה מוסרית, ומעשהו לא היה דחיית רצונו מפני הכללי יותר, אלא דחיית עצם האתי בשביל האלוקים[1]. למרות שהמעשה שלו מנוגד לחלוטין לאתי, הוא ראוי בגלל הפרדוקס של האמונה. בודדים מאוד מגיעים לדרגה זו. עקידת יצחק היא דוגמא לתנועה של התעלות כזו, בה הפך אברהם למאמין אמיתי. על מנת להגיע אליה, חובה לעשות ראשונה את הוויתור האינסופי.
הבדל נוסף[4] הוא, שאביר האמונה אינו מסתפק בזניחת הוספי לטובת האינסופי, אלא הוא גם חוזר ותופס את הסופי. לדוגמא, הוא אינו מתנתק מרצונותיו לחלוטין בוותרו עליהם, אלא ממשיך לרצות אותם כאדם רגיל לגמרי ולהאמין שישיג אותם, למרות שזהו אבסורד, ובכל זאת הוא מוותר עליהם בשלמות, וכך הוא משיג אותם בסופו של דבר בכוח האמונה.
פרדוקס
הספר מוקדש בעיקרו למושג הפרדוקס. הפרדוקס של האמונה הוא הסתירה או המתח בהתנהגות שסותרת את האתי ובכל זאת היא נכונה. דבר זה יוצר פרדוקס. אותו פרדוקס מתבטא בכך שהיחיד, כאשר הוא מורד בכללי, הוא כיחיד נעשה גבוה יותר מהכללי, דבר שאין לתפוס אותו באופן לוגי. ואת הפרדוקס הזה אי אפשר בשום אופן למצע בשיטתו של היגל.
אימה
אימה (בדנית: Angst) היא הרגש של אימת האדם מפני עצמו, העמידה בפני הקונפליקט הקיומי. האימה היא תנאי חיוני ל'קפיצה' אל הייאוש, דרכו אפשר לבוא לאמונה.
אבסורד
האמונה באבסורד היא האמונה בדבר שלא ייתכן מבחינה הגיונית. בהקשר של עקידת יצחק, האבסורד מתבטא באמונה שהייעוד של 'גוי גדול'[5] יתקיים למרות הכל.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: סרן קירקגור#חיל ורעדה (1843) |
- תומר פרסיקו, מותק, הילד נשחט, באתר nrg, 17 ביולי 2005, עם קטעים מ"חיל ורעדה"
- גדעון לב, לראות כל יום ביומו כאילו היה זה יומנו האחרון, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2018; מאמר לציון 175 שנים לפרסום "חיל ורעדה"
