חליל רומנטי
חליל רומנטי הוא כינוי לחליל מערבי אשר היה נפוץ באמצע המאה ה-19 החליל הרומנטי הוא דגם מרובה מפתחות ושסתומים, אשר היה בשימוש לפני שחליל-בהם (דגם זהה לחליל המודרני הקיים היום) החל להיות נפוץ.
מבין דגמי החליל ההיסטוריים, החליל הרומנטי הוא הקשה ביותר להגדרה, מכיוון שבמוזיקה המערבית באמצע המאה ה-19 היו בשימוש דגמי חליל מסוגים שונים ומתקופות שונות. לראיה, בראשית המאה ה-19 עוד נעשה שימוש בחלילים קלאסיים בעל מפתח אחד (דגם דומה לחליל בארוק, אם כי בעל גוון צליל שונה במקצת), דגמי חליל מרובה-מפתחות (4 עד 9 מפתחות, אם היה החליל בעל רגל רה, דו, או סי נמוך); וכבר אז החלו להופיע דגמים של חליל בעלי 10 מפתחות ויותר. ניתן לומר אם כן, שהחלילים הרומנטיים היו אלו שנעשה בהם שימוש תדיר באמצע המאה ה-19, ושלהם 10 מפתחות ומעלה, אם כי אין נקודת ציון היסטורית-רשמית אשר אותה מחשיבים כראשיתו של החליל הרומנטי.
מאפייני מנגנון האצבעות
אחת התכונות הבולטות של חליל רומנטי הוא מנגנון האיצבוע המורכב שלו (ויש אף שיאמרו, המסובך), הקרוב לזה של האבוב. הוא מתבסס על עיקרון של סגירת שסתומים ראשיים, תוך כדי פתיחתם של אחרים, בעוד שמנגנון בהם מתבסס בעיקר על סגירת שסתומים (ופתיחת שסתומים אחרים בו-בזמן היא די נדירה). בחליל קלאסי, האצבעות אשר עסוקות בסגירת שסתומים מסוימים, אינן מסוגלות בו בזמן לפתוח שסתומים אשר חיוניים לאיצבועים של צלילים אחרים. בעיה זו גרמה לגלישת האצבעות ולמעברים לא חלקים, אשר היה ניתן לפתור אותם בשימוש ב"אצבועי מזלג" (שהם בשימוש רב מאד בנגינת חליל בארוק). משום הקפדה על אסתטיקת הצליל, ניסו בוני החליל להימנע משימוש באצבועי מזלג, ולכן נקדחו בחליל הרומנטי חורים נוספים לרוחב החליל, ולהם הותאמו שסתומים (בחליל קלאסי, רק הצליל פה הוא בעל שני קידוחים, ושני איצבועים מקבילים). לעיתים ניתן למצוא מקטע בחליל אשר בו קדוחים כמה חורים מקבילים בצורה טבעתית. בשסתומים החדשים משתמשים אם כן, כאשר איצבוע מסוים אינו מאפשר גישה נוחה לאחד מן השסתומים. שסתומים מרובים אלו נמצאים בעיקר באיצבועים של הצלילים פה, סי במול (לה דיאז) ודו. לדוגמה, במעבר בין הצליל רה לצליל דו באוקטבה השנייה היה צורך, בחליל הקלאסי, להחליק את האצבע המורה של יד ימין, אשר אך כיסתה חור מסוים, למנוף אשר פותח שסתום. החלקה זו לוותה ביציאתו של החליל מאיזון ובקשיים בחיבור שבין הצלילים. לפיכך, בדגמי חליל רומנטי מסוימים, נוסף מנוף חדש לאחת מאצבעות יד שמאל, אשר הקל מעבר צלילים זה. מעברים בעיתיים נוספים הביאו ליצירת מנופים ושסתומים נוספים בהתאם.
מאפיין נוסף של החליל הרומנטי, אשר לא היה קיים בדגמים של חליל קלאסי, הוא הוספת מנופים ושסתומים לאיצבועי טרילים (למשל, הטריל דו-רה, ודו דיאז-רה). פטנטים אלו אף נכנסו למנגנון של החליל המודרני.
מבנה וחומרים
על מנת להגדיל את עוצמת הצליל של החליל, השתמשו בוני החליל בפטנטים שונים; ציפוי חור הנשיפה במתכת, והפיכתו לחור אליפטי, ציפוי הצינור של מפרק הראש במתכת, הגדלה מינימלית של החורים, עיבוי דופן הצינור ושימוש בעצים כבדים יחסית לבנייתו. לעיתים נבנה מפרק הראש משנהב.
רוב דגמי החליל היו בנויים מארבעה מפרקים, אך ישנם גם דגמים בשלושה מפרקים. אורך המפרק הרחוק ממפרק הראש השתנה; לעיתים היה בעל רגל דו (חליל אשר צלילו הנמוך ביותר הוא דו ראשון), או ארוכים יותר, בעלי רגל סי (מנעד הנמוך יותר בחצי טון).
השימוש בו
אף באמצע המאה ה-19 נעשה שימוש בחלילים מתקופות מוזיקליות קודמות (חלילים קלאסיים), ובשנת 1851 הופיע לראשונה חלילו המהפכני של בהם. חלילי בהם תפסו את הבכורה במהירות בצרפת, אך חלילנים גרמנים התעקשו להמשיך במסורת הנגינה בחליל רומנטי אשר לו מנגנון שונה לגמרי. בעקבות מפנה זה, ואימוץ החליל המודרני על ידי הצרפתים, הפכה מאוחר יותר אסכולת נגינת החליל הצרפתית להיות דומיננטית ביותר, והאפילה מאד על האסכולה הגרמנית, אשר בה נמצאו נגנים אשר עוד ניגנו בחליל רומנטי בתחילת המאה ה-20, דבר שבשאר העולם כבר לא נעשה כלל.
המנגנון המורכב של החליל הרומנטי, גודלו ומשקלו הרב (שכן עליו מורכבים מנופי מתכת רבים, וכן הוא עשוי מעץ כבד), הביאו לירידתו המהירה יחסית. לעומתו ניצב חלילו של בהם, אשר היה פשוט יותר להפעלה, ואף היה קל ממנו, והיה ניתן להפיק ממנו צליל עוצמתי ובעל תהודה רבה יותר.
החליל הרומנטי זוכה לעדנה כיום, בביצועים "תקופתיים" של יצירות מהמאה ה-19, אשר ידוע שנוגנו כאשר החליל הרומנטי היה עוד נפוץ. דגמים שונים של חלילים רומנטיים שרדו עוד מן המאה ה-19, וחדשים נבנים על ידי בוני חלילים המתמחים בבניית חלילים היסטוריים, על ידי העתקה של דגמי-חליל רומנטי ידועים.