חמש עשרה דקות של תהילה
"חמש עשרה דקות של תהילה" הוא ביטוי המתייחס אל תהילה קצרה ובת חלוף של אדם בעולם התרבות והבידור, בעיקר בהקשר של התרבות הפופולרית.
היסטוריה
האמן האמריקאי אנדי וורהול טבע את הביטוי בשנת 1968 כאשר אמר כי "בעתיד, כל אדם יזכה לפרסום עולמי של 15 דקות"[1]. כחלוץ אמנות הפופ ארט, עם אמירה אמנותית משמעותית ונוקבת בנושא התרבות הפופולרית החדשה של שנות ה-60, התייחס וורהול בהתבטאות זו אל מושג התהילה והפרסום באותה הרוח שבה הפך ביצירתו מותגים פופולריים כגון קוקה-קולה ומרילין מונרו ליצירות אמנות. ב-1979 חזר על הביטוי באומרו: "תחזיתי משנות ה-60 התגשמה: בעתיד כל אדם יזכה לפרסום עולמי של 15 דקות". לאחר שמאס להגיב שוב ושוב על ההתבטאות, חזר וורהול באופן הומוריסטי על הביטוי בגרסאות שונות כגון "בעתיד 15 אנשים יהיו מפורסמים" או "בתוך 15 דקות, כולם יהיו מפורסמים".
ההתבטאות של וורהול נאמרה על רקע תופעת ה"ידוענים" (סלבריטיז), הממחישים כי בכוחם של אמצעי התקשורת המודרניים להביא לפרסום עולמי כמו גם לגרום לאישיות מסוימת להישכח כמעט לחלוטין ובן רגע. המושג "15 דקות של תהילה" קיבל משנה תוקף בעידן הדיגיטלי ורב הערוצים שאותו לא יכול היה אפילו וורהול לחזות.
כיום נעשה בביטוי שימוש נפוץ בתחום תעשיית הבידור בהקשר של "כוכבים לרגע". הוא מתייחס פעמים רבות אל אנשים פשוטים שזכו לפרסום רגעי והפכו לכוכבים ידועים לפרק זמן קצר מאוד בזכות תוכנית טלוויזיה או אירוע אקטואלי הקשור אליהם. במיוחד, מתייחס הביטוי לאנשים שהתפרסמו באינטרנט באתרים כגון YouTube, רשתות חברתיות כמו פייסבוק או בתוכניות המציאות של זמננו. פעמים רבות מושג זה מוזכר בביטוי "לנצל את 15 הדקות שלו" ביחס ל"כוכב לרגע", שמשמעו לפעול בזמן אותן 15 דקות מטאפוריות שבה תשומת לב הקהל מופנית אליו כדי להפוך לכוכב שימשיך להיות מפורסם ולהופיע בתקשורת ולא להיעלם במהרה חזרה אל האלמוניות.
נראה שהביטוי היה רווח גם בשלהי המאה ה-19. במאמרו "בית הספר של העיתונאי" שנכנס לספר, שמקבץ את המאמרים בהם סיקר תיאודור הרצל את הפרלמנט הצרפתי, בין השנים 1891-1895, "היכל בורבון", מתאר הרצל אבות טיפוס של פוליטיקאים, ביניהם "אלה אשר חיו פעם ואשר היה להם פעם רבע שעה של זוהר". מסגנון הכתיבה נדמה כי הרצל מצטט ביטוי קיים, וכי לא הוא המציא אותו.
הערות שוליים
- ^ יאיר לפיד, מתה "האשה היפה בעולם", מעריב, 9 במרץ 1988
5 דקות של חסד, מעריב, 1 ביוני 1990
