חריסטו דאנוב
| לידה |
4 ביולי 1908 פלובדיב,  נסיכות בולגריה |
|---|---|
| פטירה |
28 בינואר 1999 (בגיל 90) סופיה בולגריה |
| ידוע בשל | היותו היסטוריון ומומחה להיסטוריה של תראקיה |
פרופסור חריסטו מִילוּשֶב דאנוב (בבולגרית: Христо Милушев Данов; 4 ביולי 1908, פלובדיב, נסיכות בולגריה – 28 בינואר 1999, סופיה, בולגריה) היה היסטוריון ופילולוג בולגרי ומומחה להיסטוריה של תראקיה.
ביוגרפיה
חריסטו דאנוב נולד בפלובדיב. ב-1932 רכש תואר דוקטור בהיסטוריה של העת העתיקה באוניברסיטת וינה. בהמשך, יצא להתמחות ברומא, נאפולי, פירנצה ופריז. לאחר שובו לבולגריה הועסק במוזיאון הארכאולוגי בסופיה. הוא שירת כמתורגמן בחזית האוקראינית השלישית בשלהי מלחמת העולם השנייה. ב-1945 זכה לתואר פרופסור ולימד באוניברסיטת סופיה. בין 1960 ל-1976 כיהן כראש מחלקה בפקולטה להיסטוריה שבאוניברסיטה. דאנוב התמחה בהיסטוריה של חבל תראקיה ופרסם עשרות ספרים ומאמרים. כיהן כמנהל מכון המחקר הבולגרי בווינה. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 היה פרופסור אורח בסורבון ובאוניברסיטת אוקספורד.
מקצת ממחקריו של חריסטו דאנוב עסקו בתולדות יהודי בולגריה. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 התגלו בעיר העתיקה של פלובדיב שרידי בית כנסת מתקופת הקיסרות הרומית. דאנוב חקר את התגלית ביחד עם הארכאולוגית אלינה קסיאקובה ובמאמר שפרסמו ב-1984, תארכו את חלקו התחתון הקדום יותר של המבנה למאה ה-2 ואת חלקו העליון למאה ה-4. דאנוב ציין, כי המבנה היה גדול ממדים ושימש גם כמרכז כלכלי, ארגוני ותרבותי ליהודי פלובדיב. במאמרו, מציין דאנוב כי בני הקהילה הגיעו בנתיב הסחר מארץ ישראל לקונסטנטינופול ומשם לאדריאנופול ולפלובדיב. במחקרו, טען דאנוב כי בני קהילת פלובדיב היו בעלי מעמד כלכלי וחברתי רמים והוו נדבך חשוב בפעילות המסחר בתראקיה. עדות זו ביחד עם הממצאים הארכאולוגיים שנתגלו ליד גיגן מהווים את הממצא הראשוני הקדום ביותר המעיד על התיישבות יהודים באזור בולגריה.[1][2][3]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- חריסטו דאנוב, באתר WorldCat
הערות שוליים
- ^ שלמה שאלתיאל, שני דגלים לציונות, תכלת וגם אדום, הוצאת "מערכת", קיבוץ דליה, 2015, מסת"ב 9789655181395, עמוד 18.
- ^ צבי קרן, תקציר ההיסטוריה של בולגריה ויהודיה, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה, אוחזר ב-5 בספטמבר 2015.
- ^ ניר ברוך, הכֹּפֶר - בולגריה ויהודיה במשך הדורות, הוצאת שבילים, 1990, עמוד 14.
