טיוטה:רבי דוד ממאקוב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

המגיד רבי דוד ממאקוב (בערך ה'ת"ק - יום כיפור ה'תקע"ה) היה מהמתנגדים החריפים לתנועת החסידות, וחיבר שני חיבורים כנגד החסידים.

ביוגרפיה

נולד לבן ציון יחזקאל בעיירה רוזינאי שבפלך גרודנה בערך בשנת ה'ת"ק, והתחתן בשנת 1759. בשנת ה'תקל"ב מונה לרב ומגיד מישרים בעיירה מאקוב שבפלך לומז'ה שם ישב עד פטירתו.

בתחילה היה תלמיד של רבי מנחם מנדל מויטבסק, אך לאחר מכן הצטרף לתלמידי הגר"א והפך לאחד מגדולי המתנגדים לתנועת החסידות[1].

רבי דוד נודע כתלמיד חכם, ורבי שלמה זלמן ליפשיץ ורבי משה זאב חרל"פ רבה של ביאליסטוק הזכירו אותו בתואר "המאור הגדול"[2].

משפחתו

  • בנו רבי יחזקאל היה רב בראדזימין, ולאחר פטירת אביו מילא את מקומו כרב במאקוב עד לפטירתו מספר חודשים מאוחר יותר.
  • בנו ר' אהרן רפאל
  • בנו יצחק
  • בתו רחל נישאה לרבי יהושע רוזנטל.

חיבוריו

רבי דוד כתב עשרים ושלושה ספרים, אך רובם אבדו[1]. בידינו יש שני חיבורים אנטי חסידיים מכתביו של רבי דוד, הספר "זמיר עריצים", הודפס לראשונה בורשא בשנת ה'תקנ"ח, ומרדכי וילנסקי הדפיס בספרו "חסידים ומתנגדים" חיבור נוסף בשם "שבר פושעים".

שבר פושעים

החיבור "שבר פושעים" (מכונה גם "זאת תורת הקנאות" או "זמרת עם הארץ") כולל תעודות שונות ממלחמת המתנגדים בחסידים, כמה מכתבים של רבי דוד, וכן את צוואתו לבניו בו הוא מזהיר אותם לא להתחבר לחסידים. החיבור לא נדפס בחיי רבי דוד ונשתמר במספר כתבי יד.

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ספר קהילה, מאקוב מזוביצק, תל אביב תשכ"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  2. ^ מאיר אידלבוים, הבעל שם טוב האיש ותורתו, עמ' 309