טנקה
טַנְקָה (יפנית 短歌) הוא שיר קצר של 31 הברות, הצורה השירית הנפוצה ביותר ביפן עד המאה ה-17.
מאפיינים
בשירה היפנית המסורתית אין חרוזים, והיא בנויה על מקצב. שירת הטנקה נכתבת בחמש שורות במבנה של 5, 7, 5, 7, ו-7 הברות. שירה זו התחבבה על היפנים והפכה במשך הזמן לצורה הסטנדרטית של שיר. השיר כולל בדרך כלל תיאור טבע, אירוע מסוים המביא להתפעמותו של הצופה, רמז למשהו מסתורי יותר וביטוי לירי מאופק – יסודות שהפכו אופייניים לשיר הקצר.
כדוגמה ניתן להציג שיר טנקה של אחת המשוררות הגדולות, אוֹנוֹ-נוֹ-קוֹמַאצִ'י (825? – 900?)[1]:
- 思ひつつ寝ればや人の見えつらむ夢と知りせば覚めざらましを
בתרגום של בן עמי שילוני:
- אולי נרדמתי
- כאשר חשבתי עליו,
- כי ראיתיו מול עיני.
- לו ידעתי שזה חלום
- לא הייתי מתעוררת.
החלק הראשון הוא תיאור של מה שקרה: המשוררת נרדמה בעודה חושבת על אהובה, והאהוב הופיע בחלומה. החלק השני הוא התגובה הרגשית שלה אחרי שהתעוררה מהחלום והבינה שזה כל מה שזה היה – חלום.
התפתחות
בשנת 905 נאסף, על-פי הוראתו של הקיסר, קובץ של 1,111 שירי טנקה, שקיבל את השם קוקין ואקקשו (אוסף שירים יפניים וחדשים), או בקיצור: קוקינשו. בשנת 1201 הקיסר גו-טובה, שפרש מכס המלוכה בגיל 18 והיה משורר ופטרון של האמנויות, הקים בקיוטו משרד לשירה. תפקיד המשרד היה לקבץ את מיטב השירים של זמנו, והקיסר לשעבר, השתתף בעצמו בתהליך הבחירה. בשנת 1205 פורסם הקובץ, שנקרא שין-קוקין-ואקה-שו (האוסף החדש של השירים היפניים הישנים והחדשים) או בקיצור שין-קוקינשו. הקובץ הכיל 1,981 שירי טנקה, כאשר שליש מן המשוררים בקובץ זה הן נשים.
שירה שהתפתחה משירת טנקה
בתקופת מורומאצ'י התפתחה שירת הטנקה לז'אנר של שירים מקושרים – רנגה. בתקופת טוקוגאווה התפתחה משירת הטנקה שירת ההאיקו, שיר קצרצר בן 17 הברות, שקיצץ את שתי שורותיו האחרונות של שיר הטנקה.
לקריאה נוספת
- "יום השנה לסלט", מאצ'י טאווארה, בתרגום יעקב רז (שירי טנקה מודרניים של משוררת יפנית צעירה בת זמננו)
- יפן מונוגטארי, יפן בספרות וספרות ביפן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
