יבגני ווליאנסקי
| לידה |
22 ביולי 1921 אודסה, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית  |
|---|---|
| פטירה |
ינואר 1988[1] (בגיל 66) קייב, ברית המועצות  |
| השתייכות | מחתרת מלניק, בהמשך מחתרת סלובקית |
| תקופת הפעילות | 1939–1945 (כ־6 שנים) |
| דרגה | קפטן |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד יחידת מודיעין ראש המחתרת "למען חופש הסלאבים" בסלובקיה | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
|
עיטור מלחמת המולדת מדרגה שנייה (5 בינואר 1944)[2] 3 עיטורי הדגל האדום (5 בינואר 1944; 2 במאי 1944; 8 במאי 1945[3] עיטורים ומדליות מצ'כוסלובקיה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| מהנדס | |
| הנצחה | |
|
תמונה במוזאיון התנועה הפרטיזנית של קייב אזרח כבוד בארבע ערי סלובקיה | |
יבגני פאבלוביץ 'ווליאנסקי (ברוסית: Евгений Павлович Волянский) (מלידה ועד 1941 – יפים בוריסוביץ' קורנצוויט (ברוסית: Ефим Борисович Коренцвит; 22 ביולי 1921 – 1988) היה איש צבא סובייטי שהשתתף במלחמה הפטריוטית הגדולה, מפקד פרטיזנים, בדרגת קפטן (1944).
ביוגרפיה
נולד ב-22 ביולי 1921 בעיר אודסה במשפחה יהודית. בשנת 1939 גויס לצבא האדום. שימש כמפקד כיתה בגדוד סיור מופרד (OSB) מס' 251, סגן מפקד מחלקה של גדוד ההנדסה ה-55 ומפקד מחלקה בכיתת החיסול של גיס הטנקים החמישי. בספטמבר 1941, יחד עם קבוצת לוחמים, נשלח לעורף האויב במחוז סמולנסק עם משימת ריגול. לאחר שנפל לכיתור, הצטרף לכיתת הפרטיזנים, שבהמשך הצטרפה לאוגדת הפרטיזנים "סבא" ("דדושקה"), שם מונה לראש המודיעין של הגדוד השלישי של רגימנט הפרטיזנים השלישי. באפריל 1942 הוא הועבר על ידי מפקד קבוצה למחלקת חבלה למטרות מיוחדות של המחלקה המיוחדת בנ.ק.ו.ד. בחזית המערבית, שפעלה במחוז סמולנסק, שם שירת עד אוקטובר אותה השנה.
בפברואר 1943 צנח ליחידת הפרטיזנים של פולקובניק (דרגה המקבילה לאלוף-משנה בצה"ל) יעקב מלניק, שם שימש כקומיסר (מפקד) יחידת המודיעין הראשי עד אפריל 1944. באוגוסט 1944, בהוראת המטה האוקראיני של תנועת הפרטיזנים, הוצנח בסלובקיה (אנ'), שם הקים את חטיבת הפרטיזנים הסלובקית בשם "למען חופש הסלאבים" ופיקד עליה עד למיזוגה עם הצבא האדום בפברואר 1945. במהלך פעילות החטיבה חוסלו למעלה מ-3,000 חיילי וקציני צבאות מדינות הציר, 60 אנשים נלקחו בשבי, הוצאו משימוש 23 טנקים, 53 מכוניות, 3 רכבות. פוצצו 27 גשרים.
לאחר המלחמה שוחרר מהצבא האדום עקב פגיעה בגפיים בעקבותיה הוכר כנכה. כשלמד במכון הטכנולוגי של אודסה בעקבות לחץ עליו נאלץ לסרב לקבל קצבה שסופקה לו על ידי ממשלת צ'כוסלובקיה.
בהמשך התגורר בקייב שם עבד כמהנדס. נפטר בינואר 1988 לאחר מחלה קשה.
לקריאה נוספת
- גיבור בלי כוכב. בספר פ.ד. סברדלוב "אנציקלופדיה לגבורה יהודית". מוסקבה, 2002; מסת"ב 5-85868-113-1
- מארק שטיינברג, "מפקדי הפרטיזנים - יהודים", 28 במרץ 2002
קישורים חיצוניים
- יבגני וואליאנסקי (אפים קורנצוויט). סם 40, 31 במאי 2010
- לאוניד ברנשטיין, אני זוכר. ראיון לגרגורי קויפמן באתר " אני זוכר ". פורסם ב-6 בדצמבר 2007.
- קג'איה, ולרי. תסמונת יהודית של תעמולה סובייטית. "עלון", מספר 7 (318) 2 באפריל 2003; עם קיצורים וללא תמונות - "Nezavisimaya Gazeta" 20 באוגוסט 2003.
- חברות פרטיזנים. זיכרונות מפעולותיהם הצבאיות של הפרטיזנים היהודים, משתתפי המלחמה הפטריוטית הגדולה. הוצאת "דער אמס", מוסקבה 1948
- ד. בורצ'נקו "פשיטה לבוג הדרומי". מהדורה 2. קייב, 1988.
- יעקב מלניק. 554 ימי מלחמה פרטיזנים: יומנים, מסמכים. מוסקבה, 2006.
- ריזבן חאדז'ייב. הם זוכרים את הטטרות הגבוהות. סיפור תיעודי (אתר המחבר)
- סמיון דודיק (נ' ב-2014). מפקד הפרטיזנים חיים קורנצוויט - יבגני ווליאנסקי. "הערות על ההיסטוריה העברית" מס '10 (169), אוקטובר 2013.
- גיבור בלי כוכב. בספרו של סטר אליזבטסקי " חצי מאה של שכחה", קייב, 1998.
הערות שוליים
