לדלג לתוכן

יהדות בולוניה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

יהדות בולוניה היא הקהילה התשיעית בגודלה מתוך 21 הקהילות היהודיות באיטליה המאוגדות תחת ה-UCEI. שורשי הקהילה המתועדים מגיעים אל המאה ה-14 ועדויות מסוימות מצביעות על קיום הקהילה עוד מהמאה ה-4.[1] נכון להיום מונה הקהילה היהודית של בולוניה כ-220 איש.

היסטוריה

תחילת ההתיישבות

הראיה המוקדמת ביותר על התיישבות יהודית בבולוניה מגיעה מאיגרת ששלח בישוף מילאנו אמברוזיוס בשנת 393 וממנו עולה כי נמצאו שרידי גופותיהם של שני נוצרים שנקברו בבית הקברות היהודי של בולוניה. כבכול הערים באותה תקופה קיומם של היהודים היה רצוף ייסורים ולא מתועד. ישנה השערה כי ב-1171 גורשו היהודים ולאחר זמן מה חזרו עד 1366 עת נכלאו ברובע נפרד. ישנם תיעודים מסוף המאה ה-14 על התיישבות יהודית עשירה בעיר ובסביבתה כאשר למאה זו מיוחסים גם העדויות הראשונות המתועדות בכתב על התיישבות יהודית בבולוניה. הגעתם של היהודים אל העיר מקושרת אל זרם ההגירה מרומא, ממרכז איטליה וצפונה.[1] ב-1387 ישנה עדות לקיומן של 35 משפחות יהודיות בעיר.

הקהילה היהודית המתחדשת הורכבה ברובה ממשפחות שעסקו בהלוואת כספים. לעומתם גאיו פיניצי, מי שנחשב ליהודי הראשון שהתיישב בעיר ב-1353, מוזכר כסוחר בגדים משומשים, עיסוק מוכר באותה תקופה ששאב אל בולוניה משפחות רבות נוספות. המסחר בבגדים משומשים בבולוניה היה כה נפוץ בקרב היהודים עד שהוקמה אגודה מקצועית בשם "איגוד יצרי האריגים, סוחרי הבדים המשומשים וסוחרי החפצים הנוודים והיהודים".[2]

בשנת 1417 נחקק חוק "הסימן היהודי" ובו הוטלה חובת לבישת עיגול לגברים ורעלה לנשים. בתחילה צבע הסימן היה צהוב ולבסוף הוחלף לאדום.[3] החוק אושרר מחדש ב-1452.

עם תחילת המאה ה-15 הפכה בולוניה למרכז יהודי כה חשוב עד כי ב-1416 נערך בה קונגרס של רבנים איטלקיים כדי לנסח בקשה שתוגש לאפיפיור מרטינוס החמישי. תיעוד מ-1460 מצביע על בית כנסת, ששכן בקפלת סן ברתולומאו (כיום Via S. Vitale 18), בביתו של יעקב מאנקונה. משפחות שונות, שהגיעו במחצית השנייה של המאה ה־15, עברו לעיר מפבריאנו, פזארו, אורבייטו, פרוג’ה, מצ’רטה ורימיני. הן התיישבו בעיקר באזור Porta Ravegnana, Piazza della Mercanzia ו-Via S. Stefano. כאשר המסחר והפעילות הכלכלית שלהן ושל יתר יהודי העיר תרמו להתפתחות החברתית והכלכלית שלה.

בין השנים 1477-1482 נפתחו מספר בתי דפוס יהודיים בעיר שפעלו עד אמצע המאה ה-16. מן התקופה הזו ידועה מהדורת תורה וכמה אינקונבולים של יוסף מונטרו דה ונטורה ושל אברהם בן חיים דה טינטורי מפזארו. בתי דפוס עבריים נוספים פעלו באזור סן ניקולו דֶלי אלבּרי. בין ספרי התפילה שהודפסו בידי אגודה יהודית נודע במיוחד מחזור בולוניה. בנוסף נקרמו קשרים הדוקים עם אוניברסיטת בולוניה שהובילו ב-1468 לפתיחת משרת מרצה לשפה העברית וב-1488 לפתיחתה של הקתדרה להיסטוריה יהודית באוניברסיטה.[3] סטודנטים יהודים רבים למדו רפואה ורבים הוזמנו לשמש כפרופסורים, טקסטים של מדענים יהודים (בעיקר הרמב”ם) אומצו בלימודים, וחוקרים יהודים תרגמו ספרי רפואה מערבית לעברית וללטינית ומלטינית לעברית וערבית. ב-1492 עם גירוש ספרד הגיעו משפחות יהודיות נוספות לעיר ובניהם הרב יעקב מנטינו נקרא ללמד רפואה לבקשת האפיפיור קלמנטה השביעי, ומרצה נוסף, שנשאר אנונימי כנראה בגלל יהדותו, נקרא ללמד ספרות עברית. ב-1527 הגיע להתיישב בעיר רבי עובדיה ספורנו (המכור בשם "הספורנו"), פילוסוף, פרשן מקרא, רב, פילולוג ורופא, שייסד וניהל בבולוניה בית מדרש ללימודי תלמוד ופתח בית דפוס בעיר לאחר שהיגר מרומא עם אחיו חננאל בעקבות רדיפות אנטישמיות. בית כנסת המתועד לאורך סוף המאה ה־15, בפיאצה סנטו סטפנו, שייך למשפחת הרב. בתקופה זו אף נדפס מחזור[4] שמהווה עדיין מקור הלכתי חשוב לנוסח בני רומא.

הגטו והגירושים

בחלקה השני של המאה ה־16 הושפעו חיי הקהילה היהודית משורה של אירועים, כאשר העיקריים שבהם, המעבר ב-1504 משלטון בני בנטיבוליו לשלטון מדינת האפיפיור ושריפת התלמוד ב-1553. ב-1555 ציווה האפיפיור פאולוס הרביעי בבולה האפפיורית Cum Nimis Absurdum, על הקמת גטאות בשטחים האפיפיוריים וב-1556 נבחר שטחו של הגטו בבולוניה. עוד קודם להכנסת היהודים לגטו פרסם האפיפיור פיוס הרביעי את הבולה "Dudum a felicis" שפטרה את היהודים מסמני היכר והתירה להם את כל סוגי המסחר אך הותירה את גזירת הגטו על כנה. ב-1566 מגיע נציב האפיפיור, אנג'לו אנטיונו אמטי, כדי לפקח על יישום הוראות הקמת הגטו ובמאי של אותה שנה נכלאים היהודים בגטו, למעט כמה משפחות שכבר התגוררו בו קודם לכן ואחדים הצליחו להימלט לפרארה ולמנטובה. לאחר הקמת הגטו הנציב הורה על פשיטה לילית בבתי יהודי הגטו לצורך חיפוש והרחמת ספרי קודש. הגטו של בולוניה שכן במרכז העיר, ליד שני המגדלים, והיו לו שלוש דלתות.[5] שערי הגטו נפתחו עם שחר ונסגרו בשקיעת החמה, והם נשמרו בלילה בידי שומרים שעל הקהילה היהודית הוטל לשלם את שכרם. יהודים שעברו דרך בולוניה הורשו ללון רק בפונדק "קפלו רוסו" (כובע אדום) שבvia Fusari מספר 9, הקיים עד היום. הפונדק נקרא כך על שם הסימן האדום שהיהודים חויבו לשאת עד אותה תקופה. הקמת הגטו הביאה עמה גם איסור החזקת נכסים ואיסור לעסוק בכל הפעילויות המסחריות פרט לעסקי יד שנייה.

ב־26 בפברואר 1569, עם פרסום הבולה Hebraeorum gens sola quondam a Deo dilecta, שהוציא האפיפיור פיוס החמישי, גורשו כל היהודים שנותרו בעיר שמספרם הוערך בשמונה מאות איש. בצאתם נאלצו להשאיר קנס של ארבעים אלף סקודי. הנמלטים פנו, מלבד לרומא ולאנקונה, גם לפזארו, אורבינו, ערי טוסקנה ומילאנו. צו הגירוש כלל גם את החרמת בית הקברות, שהיה ממוקם כנראה בvia Orfeo, ושטחו הוענק על ידי האפיפיור לנזירות מנזר סן פייטרו מרטירה תוך ציווי להרוס את המצבות ולפזרן.

תחת שלטונו של האפיפיור סיקסטוס החמישי שבו היהודים בהמוניהם לבולוניה. בבולה Christiana Pietas מ-22 באוקטובר 1586, שנכתבה לשם שינוי באיטלקית ולא בלטינית על מנת שכולם יבינו, הותר להם שוב להתגורר בכל מקום שיחפצו, ליהנות מזכויות אזרח מלאות ולנוע ללא "הסימן היהודי".

אולם בשנת 1593 הגיע גירוש חדש עם הבולה Caeca et obdurata שהוציא האפיפיור קלמנס השמיני. מספרם המוערך של המגורשים עמד על תשע מאות איש, וכיוון שבית הקברות נהרס כבר בגירוש הקודם, לקחו עימם המגורשים את עצמות מתיהם וקברו אותן בפיֵבה די צ’נטו. ידיעה זו הוזכרה בעיקר בידי ויטורה ראווה, היסטוריון יהדות מקומי בן המאה ה־19. בשנת 1639 ציווה אורבנוס השמיני שכל יהודי מדינת האפיפיור ירוכזו בשלושה גטאות: בפרארה, בלוגו ובצ’נטו.

מנפוליאון ועד מלחמת העולם השנייה

בספטמבר 1796, בולוניה שוחררה עם התקדמותו של נפוליאון. הגנרל סליצ’טי פרסם מנשר מבולוניה ובו הבטיח ליהודים חופש פולחן. היהודים יכלו אפוא לשוב לעיר, רובם מערים קרובות: צ’נטו, מודנה ורג’ו אמיליה. הקבוצה החדשה התיישבה באופן ספונטני במערב המרכז העירוני, בין Piazza Malpighi לVia Lame ו-Via Marconi. חובת המגורים בגטו ו"הסימן היהודי" בוטלו.

קונגרס וינה שנערך בין השני 1814-1815 התאמץ להחזיר את החלוקה הטריטוריאלית באירופה למצב שהיה לפני המהפכה הצרפתית, ובולוניה שבה להיות חלק מהמדינה האפיפיורית. במרכזים היהודיים הגדולים לא נשמרו עוד אותן גזירות דרקוניות שעדיין התקיימו ברומא, אך התקיימו תקנות מטרידות כגון החובה להשתתף בדרשות להמרת דת, נוסף על הלחץ ההולך וגובר להתבוללות. ב-1829 ייסד אנג'לו קארפי בית כנסת ב-via Gombruti ובית קברות לקהילה המתחדשת. ב-9 בפברואר 1949 במסגרת אחד מן הניסיונות לאיחוד איטליה הוכרזה הרפובליקה הרומית, כאשר אחד מנציגי האספה מבולוניה הוא היהודי לאונה קארפי.

ביוני 1858 ילד בן שש בשם אדגרדו מורטארה, בנו של מומולו מורטארה, נלקח באישון ליל מביתו בידי הז’נדרמריה האפיפיורית. הוא הועבר מיידית לרומא ונכלא במוסד נוצרי דתי, מנותק לחלוטין מהוריו. אלה נאבקו בכל כוחם להשיב את הבן, אך לשווא. הנימוק שניתן לחטיפתו היה כי חמש שנים קודם לכן, כאשר האומנת הנוצרייה חשבה שהתינוק אדגרדו עומד למות, הטבילה אותו בסתר. לפרשה נרתמו מלכים קתוליים ופרוטסטנטים באירופה, אישים ודיפלומטים מכל העולם, כדי לנסות לשכנע את הכנסייה לסגת מעמדתה, ללא הועיל. אדגרדו, משהתבגר, נכנס למסדר האוגוסטינים וסיים את חייו לאחר שביצע פעילויות רבות כמיסיונר.

ב־12 ביוני 1859 במסגרת אירועי איחוד איטליה התקוממה בולוניה נגד המדינה האפיפיורית, וב־10 באוגוסט הוכרז השוויון הדתי. היהודים, שהפכו לאזרחים איטלקים בעלי שוויון זכויות, מילאו בכבוד כל המקצועות. בין השנים 1830 ל-1930 גדלה אוכלוסיית בולוניה מכ-100,000 לכ-400,000, ומספר היהודים בעיר גדל מכ-100 לכ-900.[6]

ב-1866 מונה הרב מרקו מומיליאנו, פיימונטזי, לרב הקהילה משנת עד 1899. לרב מומיליאנו היו קשרים רבים עם מוסדות העיר שהבשילו ב-1869 לכדי הקמת בית הקברות היהודי בתוך בית הקברות צ’רטוזה, שעדיין פעיל, בניית בית כנסת ובית ספר יהודי. בספרו "אוטוביוגרפיה של רב עירוני", שיצא לאור לפני שנים בהוצאת סלריוֹ, מתאר בפירוט רב את חיי בולוניה בסוף המאה ה־19 ובין הייתר מספר כי בהגיעו לעיר ב-1866 היו בעיר כשלוש מאות יהודים. ב-1877 הוקם בית הכנסת הגדול של בולוניה בעיצובו של גואידו ליסי ב-1911 הוכרה רשמית קהילת בולוניה וקיימה את טקסיה בבית הכנסת שהוקם ב-1829. יורשו של הרב מומיליאנו היה הרב אלברטו אורבייטו, שחנך ב־4 בנובמבר 1928 את בית הכנסת החדש בעיצובו של איטיליו מוג'יאה.[7]

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1938, עם חקיקת חוקי הגזע, סבלו גם יהודי בולוניה מרדיפות קשות. בעקבות גירוש מורים ותלמידים מבתי הספר הציבוריים ואוניברסיטאות, הוקמו על ידי הקהילה בתי ספר יסודיים וחטיבת ביניים יהודיים.[8][9] באוניברסיטת בולוניה לימדו באותה עת 11 פרופסורים יהודיים מתוך כ-90.[7] 14 רופאים ו-12 עורכי דין יהודים נושלו מתארם האקדמי ועוד 6 רופאים ו-6 עורכי דין ששפר עליהם מזלם סווגו כ"מופלים לרעה" ו-5 קצינים יהודים הודחו מהצבא. היהודים הורחקו מכל מרכזי החיים האזרחיים: האיגוד הלאומי של הקצינים המשוחררים, מועדון הסוחרים, מועדון הטניס, ועוד. בין בספריית האוניברסיטה, ספרים שחוברו בידי יהודים נדרשו לשאת על הכריכה, על עמוד השער, על הדש האחורי ועל כרטיס הקטלוג את הכיתוב האדום “Lib. Sg.” – כלומר “ספר בלתי רצוי”!.[10] צעד נוסף אסר על מתן רישיונות מסחר ליהודים; אחר חייב את מחיקת שמותיהם ממדריכי הטלפונים; אחר אסר על מסחר בספרי לימוד שנכתבו בידי יהודים. ולבסוף, הגיעו אפילו עד לשינוי שם “רחוב היהודים” ל"רחוב שני המגדלים”.

בנוסף זרם פליטים גובר החל להגיע מהארצות מעבר להרי האלפים שהיו בשליטה נאצית ויהודי המקום התגייסו על מנת לעזור לפליטים חסרי אמצעים שנזקקו לעזרה. עקב כך הוקם בבולוניה סניף של ה־DELASEM (Delegazione per l’Assistenza degli Emigranti Ebrei) – גוף שסייע ליהודים נרדפים. בפעילות זו השתתפו רבים – גם נוצרים – שסיכנו את חייהם כדי להציל משפחות יהודיות. הארגון סיפק לפליטים את צורכיהם. השופט והמוזיקאי היהודי מריו פינצי שעבד עבור הארגון נלכד בידי הגרמנים וגורש לגרמניה, על שמו קרויה כיום הדרך המובילה לבית הכנסת.

כחלק מההתמודדות עם המצב נקטו היהודים 3 אסטרטגיות לשיפור מעמדם: התנצרות, קבלת מעמד "ארי" וקבלת "החרגה". בין השנים 1938-1941 התנצרו ע"פ רישומי הכנסייה 198 יהודים כשרבים מהם שבו ליהדותם לאחר המלחמה. לצורך קבלת מעמד "ארי" היה צורך בהוכחת אב ארי קדמון או בלידה כ"בן ממזר" לאב ארי ואם יהודיה, את הבקשה ניתן היה להגיש ל"בית דין לגזע" במשרד הפנים האיטלקי. ה"החרגה" נשענה על סעיף שהופיע בחוקי הגזע, שנקבע על ידי המועצה הגדולה של הפשיזם, אשר העניק יחס מועדף ליהודים ולבני משפחותיהם אם השתתפו במלחמת לוב, במלחמת העולם הראשונה, במלחמת אתיופיה או במלחמת ספרד, ליהודים שנפלו או נפצעו ב“מהפכה הפשיסטית”, למי שנרשמו למפלגה הפשיסטית בין השנים 1919–1924 ולמשפחות בעלות “זכויות יוצאות דופן” שניתן היה לאשר בידי ועדה מיוחדת. תנאי אחרון זה, עמום ולא ברור, נחשב כשמור רק לאלו שהיו להם או שיכלו להשיג “ידידים בעלי השפעה".[10]

ב־10 ביוני 1940 נכנסה איטליה למלחמה, וכל היהודים הזרים נעצרו והועברו למעצר. אך גם ההוראות נגד יהודים האיטלקים הוחמרו: החרמת מכשירי רדיו, איסור לפרסם מודעות אבל בעיתונים והדרה מכל מופעי הבידור. ב-6 במאי 1942 הודיע משרד הפנים האיטלקי כי כל האזרחים האיטלקים השייכים לגזע היהודי גברים ונשים בגילאי 18-55 חייבים להתייצב לעבודת חובה. בבולוניה, כמעט כל היהודים נפטרו ממילוי החובה “מטעמי בריאות”, הודות לרופא המחוזי פרנצ’סקו אדרי שהצליח להכריז כי מ"ספר מועט ביותר של יהודים כשירים לעבודה”.[11]

ב-8 בספטמבר 1943, ממשלת ויטוריו אמנואלה חתמה על הפסקת אש עם בעלות הברית, וכל צפון ומרכז איטליה נכבשו על ידי הגרמנים. בנובמבר 1943 החליטה ממשלת מוסוליני שהפכה לממשלת בובות של היטלר, כי “היהודים הם זרים ובמהלך המלחמה הזאת הם שייכים לאומות אויבות”. לקרת מימוש הפתרון הסופי באיטליה החלו הנאצים בעריכת מפקדי יהודים, ב-16 באוקטובר החל הפקד הראשון ברומא ומשם התפשט לשאר הערים.

בבולוניה, היהודים לא נשארו אדישים והתכוננו למצב. רבים מהם, שכבר מזמן שכרו בתים או מקומות מבודדים ורחוקים ממרכזי יישוב, מיהרו לעזוב את העיר. אחרים שנשארו בבולוניה, הצליחו להסתתר אצל אזרחים אריים. הדבר התאפשר משום שרוב מוחלט של תושבי בולוניה היו אנטי־גזענים וגילו סימפתיה כלפי היהודים. הסתרת היהודים נעשתה תוך סיכון לעונשים חמורים אם יתגלו. תושבי בולוניה לא רק הסתירו אותם והעניקו להם מקלט, אלא גם פרנסו אותם במידת הצורך, עד סוף המלחמה. כך, כאשר ב־7 בנובמבר ערכו הגרמנים, בשיתוף הפשיסטים, את הסריקה הראשונה, רוב היהודים כבר נעלמו מן הכתובות שצוינו ברשימות שסיפקה המשטרה. המעטים שנתפסו – ככל הנראה 17 – הועלו מיד לרכבת שהגיעה מרומא, מלאה כבר ביהודים, בדרכה לאושוויץ.[10]

הגירושים הנאצו-פשיסטים, שהחלו ב-7 בנובמבר 1943, פגעו קשות בקהילה, שאיבדה 84 נפשות.[1] ולפי ספירה אחרת 114 כאשר רק 36 מתוכם עברו לפני כן בכלא סן ג’ובאני במונטה.[10] בין הנספים היו גם הרב אלברטו אורבייטו ואשתו מרגריטה קנטוני, הרב אורבייטו היה רבה הראשי של בולוניה במשך 44 שנה ברציפות מ-1899 עד למותו ב-1943. למרות הפגיעה הקשה בקהילה מתוך 864 היהודים שהיו בבולוניה ערב הכיבוש הגרמני, רק כ־10% נספו, הודות לעזרת כל תושבי העיר שקלטו אותם והגנו עליהם.

חלק מהיהודים, במקום להסתתר, בחרו להצטרף למאבק הפרטיזני וללחום למען חירותם. שניים בולטים מיהודי בולוניה שהשתתפו במאבק הפרטיזנים הם פרנקו צ’זנה - הפרטיזן הצעיר ביותר באיטליה ועורך הדין מריו יאקיה.

לאחר המלחמה

עם שחרור העיר ב־21 באפריל 1945, שרידי הקהילה היהודית בבולוניה ניסו לשוב לחיים. רבים כבר לא חזרו – נרצחו במחנות, או נעלמו בגירושים. אלה ששרדו מצאו את עצמם מול קהילה קטנה מאוד, מוחלשת, שבורה, אך נחושה לשקם את עצמה. נעשה ניסיון לאסוף את היהודים שנותרו או חזרו לבולוניה, כדי לפתוח מחדש באופן רשמי את משרדי הקהילה היהודית ברחוב גומברוטי, אך רק מעט יהודים שבו לעיר. לאורך המלחמה הרב נספה, ומועצת הקהילה חדלה מלהתקיים. בית הכנסת נהרס ולא היו מבנים לראויים למפגש.

החיים היהודיים התחדשו סביב בית הכנסת שנחנך מחדש, והקהילה הקטנה חידשה את מוסדותיה. דגש רב הושם על הנצחת הזיכרון: הוקמו מצבות ואנדרטאות, נערכו טקסי זיכרון, ונעשו מאמצים לשמר את שמותיהם וסיפוריהם של בני הקהילה שנספו. במשך השנים שלאחר המלחמה, המשיכה הקהילה להיאבק על קיומה, תוך שמירה על המסורת הדתית, לצד השתלבות בחיי התרבות והחברה של העיר. האוניברסיטה, שהייתה זירה מרכזית לרדיפת היהודים, הפכה למקום לשימור הזיכרון – בלוחות זיכרון ובפרסומים מדעיים, שנועדו להזכיר את הפרופסורים והתלמידים היהודים שגורשו ונרצחו.

בית הכנסת הגדול שחודש בשנת 1877 ובשנת 1928 נפגע קשה בהפצצות על העיר ב-1943 ועל כן חודש בשלישית לאחר המלחמה ב-1953 ומשמש את הקהילה גם כיום.[12] בשנת 1999 נפתח המוזיאון היהודי של בולוניה.

ערכים קשורים

קישורים חיצוניים

אתר קהילת בולוניה

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Breve storia della Comunità, Comunità Ebraica di Bologna
  2. ↑ המקור באיטלקית: Corporazione dei Drappieri – Strazzaroli – Pegolotti – Vacanti e Giudei.
  3. ^ 3.0 3.1 סביר להניח, אף כי לא ברור מהמקורות, שהמרצה היה יהודי או לפחות בן למשפחה יהודית.
  4. ↑ מחזור בולוניה
  5. ↑ דלת ראשונה בvia De’ Giudei (ביציאה מ-piazza Ravegnana) דלת שנייה במvia del Carro (מכיוון via S. Donato כיום denominata via Zamboni) ודלת שלשית בסמטה Tubertini (via Cavaliera, כיום denominata Oberdan)
  6. ↑ La presenza ebraica a Bologna, Comunità Ebraica di Bologna
  7. ^ 7.0 7.1 Dopo l'unità d'Italia, Comunità Ebraica di Bologna
  8. ↑ Le scuole ebraiche di Bologna, dopo le leggi razziali, Comunità Ebraica di Bologna
  9. ↑ Ricordi di un'insegnante della Scuola Media Ebraica di Bologna, Comunità Ebraica di Bologna
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 C. Federici, Bologna nella seconda guerra mondiale
  11. ↑ על פי דו״ח הקהילה היהודית בבולוניה מ־12/3/1948
  12. ↑ La Sinagoga grande, Comunità Ebraica di Bologna

יהדות בולוניה41937483

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהדות_בולוניה&oldid=3621984"