יוליוס יאקוב פון היינאו
 | |
| ליתוגרפיה מאת יוזף קריהובר, 1849 | |
| לידה | קאסל, רוזנות הסן, גרמניה, האימפריה הרומית הקדושה |
|---|---|
| פטירה | וינה, אוסטריה, האימפריה האוסטרית |
| מקום קבורה | בית הקברות סנקט לאונהרד בגראץ |
ברון יוליוס יאקוב פון היינאו (בגרמנית: Julius Jacob Freiherr von Haynau; 4 באוקטובר 1786, קאסל – 14 במרץ 1853, וינה) היה גנרל קיסרי אוסטרי, יליד גרמניה, בעל אחוזות במחוז סטמר בממלכת הונגריה. התפרסם כאיש צבא מוכשר, אולם שמו נודע לשמצה בגלל אכזריותו בדיכוי המרד נגד האוסטרים בברשה בלומברדיה ב־31 במרץ 1849 ובדיכוי המהפכה ההונגרית והמאבק העצמאות של הונגריה באותה שנה, 1849. לכן כונה "הצבוע מברשה",[1] "התליין הצמא דם" או "התליין מארד". הגיע לדרגת פלדצוגמייסטר.
קורות חייו
ילדות וצעירות
יוליוס יאקוב פון היינאו נולד בשנת 1786 בעיר קאסל כילדם הצעיר, השביעי ללא נישואים של רוזה (רבקה) וילהלמינה דורותאה ריטר (1833-1759), ושל וילהלם (1821-1743), לימים (החל משנת 1803) נסיך בוחר של הסן-קאסל. [2] הרוזן וילהם היה נשוי משנת 1764 לבת של פרדריק החמישי, מלך דנמרק, הנסיכה וילמה קרולינה פון אולדנבורג ובעת נישואיו ניהל רומנים רבים מחוץ לנישואים. רוזה (רבקה) דורותאה הייתה פלגשו השנייה של הרוזן ואם ילדיו. היא נולדה בביל, בשווייץ, כבתם של הרוקח יוהאן גאורג ריטר ושל מריה מגדלנה ויץ יוליוס יאקוב נולד אחרי שאביו חזר לאשתו החוקית ולמשפחתו בהסן-קאסל בתום שהות בת עשרים שנה בדנמרק. האב הכיר בבן זה ודאג לחינוכו ולהתייגוסותו לצבא כפרח קצונה. בשנת 1800 יוליוס ושאר ששת ילדיהם של הנסיך וילהלם ופלגשו זכו לתואר "ברון" (פרייהר) או "ברונית" (פראין) פון היינאו". בזמנו לפי בקשת הרוזן וילהלם, הקיסר יוזף השני העניק לאם את התואר "ברונית לינדנטל".
הקריירה הצבאית
.jpg)
בשנת 1801 בגיל 15 התגייס היינאו כפרח קצונה רגלי בצבא הקיסרי האוסטרי. הוא רכש ניסיון צבאי רב כחייל במלחמות הנפוליאוניות. השתתף בקרב אולם לפני שקודם לדרגת קפטן-לוטננט בימי מלחמת הקואליציה החמישית. הוא נפצע בקרב וגראם בשנת 1809, אחד הניצחונות החשובים ביותר של הצרפתים במלחמות אלה. אחר כך הוא הצטיין בקרבות שניהלו האוסטרים באיטליה בשנים 1813 ו־1814 כשהועלה לדרגת מייג'ור. בין השנים 1815–1847 קודם היינאו פעמים חוזרות, עד שהגיע לדרגת פלדמרשל-לוטננט.
תפקידו בדיכוי המהפכות
היינאו נודע כבעל מזג אלים, מה שסיבך אותו ביחסים עם מפקדיו. תמיכתו במונרכיה הביאה אותו להתנגד בנחישות לתנועות המהפכניות שפרצו באמצע המאה ה־19. כשפרצו המרידות המהפכניות באיטליה, נבחר היינאו לפקד על הכוחות שנועדות לדכא אותם. הוא קטף הצלחות באיטליה. נודע בחומרת הצעדים שנקט בהם כדי לדכא מרד בעיר ברשה ולהעניש את המשתתפים בו. המון משולהב טבח בחיילים האוסטים הנכים שהיו מאושפזים בבית חולים, והינאו הורה להגיב לכך בתגובת תגמול. רבים מהתוקפים האחראים לטבח הוצאו להורג.
ביוני 1849 נקרא היננאו לווינה כדי לפקד על צבא מילואים. הוא קיבל פקודה להתערב נגד המהפכה בהונגריה ולבסוף הצליח לביס אותה בעזרת כוח משלוח רוסי גדול. התגלה כמפקד יעיל אבל אכזר. האסטרטגיה התוקפנית שלו הייתה מונעת במידה רבה מרצונו להראות כאוסטריה עצמה, ולא רוסיה, הייתה המנצחת העיקרית במלחמה[3] אכן סבר הגנרל שהפנייה לרוסיה להתערב בהונגריה הייתה מיותרת, מכיוון שאוסטריה, עם תגבורות מאיטליה יכלה לנצח לבד[4] בהונגריה כמו באיטליה הוקיעו את היינאו בגין גישתו הברוטלית. למשל, טענו שהורה להלקות נשים שנחשדו בשיתוף פעולה עם המורדים. הוא גם הורה על ההוצאה להורג בתלייה של שלושה עשר הגנרלים המורדים ההונגרים בעיר ארד ב־6 באוקטובר 1849, הידועים בהונגריה כ"שלושה עשר המרטירים מארד" (אנ'). בעוד שיריביו כינו אותו "הצבוע מברשה" או "התליין מארד", החיילים האוסטרים מעריציו קראו לו "הטיגריס ההבסבורגי".
שנותיו האחרונות
אחרי החזרת השלום באימפריה התמנה היינאו למחפקד הארמייה השלישית בהונגריה. מזגו הסוער גרר אותו למריבות עם שר המלחמה והוא התפטר בשנת 1850. אחרי הפרישה ערך טיולים בחוץ לארץ, כולל במערב אירופה ובאנגליה. שמו כמדכא אכזר יצא למרחקים. בבריסל הוא נמלט בעור שיניו מפני המון זועם. בלונדון הותקף על ידי כמה שליחים ממבשלת הבירה "בארקלי אנד פרקינס" בסאות'ווארק שהשליכו עליו בוץ ואשפה וגירשו אותו לאורך בורו היי סטריט בצעקות:"הלאה הקצב האוסטרי!". כשבשנת 1864ביקר המהפכן האיטלקי ג'וזפה גריבלדי באנגליה עמד על הבקשה לבקר באותה מבשלת בירה כדי להודות לשליחים על מעשם.[5]
היינאו מת בשנת 1853 והובא לקבורה בבית הקברות סנקט לאונהרד בעיר גראץ באוסטריה.
חייו הפרטיים
כשהיה קצין צעיר בגיל 22 יוליוס היינאו התחתן עם תרזיה ובר פון טרוינפלס, בתו של הפילדמרשל ובר פון טרוינפלס. חמיו נהרג בשנה הבאה בקרב אספרן-אסלינג בימי המלחמות הנפוליאוניות. בני הזוג חיו מעל ארבעים שנות נישואים עד למות האישה בשנת 1850. הייתה להם בת אחת – קלוטילדה (1897-1809)
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
Renzo Bresciani Brescia 1848 e 1849 in Le Dieci Giornate Comune di Brescia, Ateneo di Brescia, Comitato bresciano del l'Istituto per la Storia del risorgimento italiano Stamperia Fratelli Geroldi Brescia 1989
באתר storico
הערות שוליים
