יעקב ליפשיץ (קובנה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יעקב הלוי ליפשיץ)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב ליפשיץ

יעקב ליפשיץ (ה' בטבת תקצ"ח, 2 בינואר 1838 - כ"ט באלול תרפ"א, 2 באוקטובר 1921) היה עסקן, פובליציסט והיסטוריוגרף חרדי, מזכירו של הרב יצחק אלחנן ספקטור. התפרסם כמנהיגה של ההתארגנות החרדית האנטי-ציונית שכונתה בפי מתנגדיה בשם "הלשכה הטהורה" או "הלשכה השחורה" מקובנה.

ליפשיץ הוא מחבר סדרת הספרים זכרון יעקב על קורות היהודים ברוסיה ופולין במאות ה-18 וה-19.

ביוגרפיה

נולד בוילקומיר (כיום אוקמרגה) שבליטא, לרב אליעזר ליפמן ליפשיץ שנפטר בילדותו. בהיותו בן 13 נכנס ללמוד בישיבת קיידאן בראשות הרב אברהם שמעון טרויב שכיהן כרב העיר.

לאחר נישואיו התגורר בקיידאן ובשנת תר"ל (1870) עבר להתגורר בקובנה. במשך שנים רבות היה עוזרו של הרב הראשי של קובנה, הרב יצחק אלחנן ספקטור, עד לפטירת האחרון בתרנ"ו (1896).

פעילותו הציבורית

התנגדות לתנועת ההשכלה היהודית

בשנת תרמ"ד 1884, במסגרת המאבק הרבני נגד תוכנית הברון דוד גינצבורג להקמת סמינר לרבנים ברוסיה במקום בתי המדרש לרבנים שנסגרו בידי הממשלה. הוציא לאור את הפמפלט "דברי שלום ואמת"[1] שבו מאמריו ומאמרי פובליציסטים נוספים המתנגדים לתוכנית.

ליפשיץ כתב מאמרי דעה בעיתונות התקופה, בעיקר בזו החרדית. בין היתר כתב בכתבי העת: הכרם, הפלס והלבנון. בעיתונות התקופה הוא מוזכר לעיתים, בעיקר בפי מבקריו, בכינוי המקוצר: יעקב ל־ץ.

פעילותו זו, בשיתוף פעולה עם הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' מפולטבה ואחרים, זכתה בחוגי המשכילים והציונים, לכינוי "הלשכה השחורה" או "הלשכה הטהורה" מקובנה.

התנגדות לתנועה הציונית

ליפשיץ ראה בתנועה הציונית את ממשיכתה הרוחנית של תנועת ההשכלה היהודית, וקידש נגדה מלחמה. פעילותו התרכזה בניסיונות להניא רבנים חרדים מלהצטרף לתנועה, בעיקר במסגרת תנועת חובבי ציון ותנועת המזרחי. ליפשיץ היה מזכירו של רבי יצחק אלחנן ספקטור וניהל את המאבק תחת חסותו. חוגים ציוניים דתיים ייחסו לו השפעה שלילית על פעילותו של הרב ספקטור. הרב יצחק ניסנבוים מספר כי כאשר הרב שמואל מוהליבר בקובנה הוא שכנע את הרב ספקטור לזמן למחרת אספה של חובבי ציון בביתו. הרב ספקטור הסכים מיד, אך בביתו "נמצא גם השטן של חובבי ציון, יעקב ליפשיץ, והוא הטיל אימה על הגריא"ס כי סכנה צפויה לביתו מאספה זו". למחרת שלח הרב ספקטור לרב מוהליבר פתקה ובה הודיעו על ביטול האספה "מסיבה שנתחדשה". יום לאחר מכן, היה יום שישי והרב ספקטור בא למלונו של הרב מוהליבר והזמינו לסעוד אצלו את סעודות השבת. לפליאתו של המזמין ענה הרב מוהליבר בהיתול: אם אקבל את הזמנתך ולא אזמין סעודות שבת בבית המלון, ירא אני כי סמוך לכניסת השבת אקבל פתק נוסף כי "מסיבה שנתחדשה לא תוכל הסעודה להתקיים בביתי".[2]

הרב משה אביגדור עמיאל בספרו "הגיונות אל עמי", מתח ביקורת נוקבת על ליפשיץ בעילום שמו, באמצעות המשל הבא: "מספרים על אחד הגאונים הצדיקים בדור הקודם, שאמר שההבדל בינו לבין מזכירו, שלא היה כלל לא גאון ולא צדיק אבל היה קנאי עוד יותר ממנו... הוא ההבדל שבין בעלת הבית ובין החתול בנוגע לשנאתם להעכברים. אמנם, שניהם שונאים תכלית שנאה את העכברים, אלא שבעוד שבעלת הבית מרוב שנאתה להם היא חפצה שלא יראו ולא ימצאו כלל בבית, הנה להיפך החתול רוצה שימצאו, כדי שיהיה ביכלתו לבלוע אותם חיים. והנמשל מובן מאליו, בנוגע להשנאה לרשעים. הגאון הצדיק הנ"ל היה חפץ שהרשעים לא יהיו כלל לרשעים, ש"יתמו חטאים מן הארץ". ומזכירו היה חפץ שיהיו ויפרו וירבו כדי שיהיה ביכלתו לבלעם חיים".[3]

למרות האמור, נראה שהיחס בין האישים היה יחס של אמון. העיתונאי היהודי יעקב מרק, מקבל את חילוקי הדעות בין הרב ומזכירו כעובדה מוגמרת, ולמרות זאת סיכם את יחסיהם במילים אלו: "ר' יעקב ליפשיץ היה יותר משלשים שנה יד ימינו של רבי יצחק אלחנן, ועובדה היא שבלא סיועו של ר' יעקב לא היה רבי יצחק אלחנן מגיע לדרגת מנהיג הדור... אף על פי שטבעו של ליפשיץ היה היפוכו הגמור של טבע רבי יצחק אלחנן, רחש לו רבי יצחק אלחנן אימון מלא, ונשאר יועצו וידידו הקרוב עד סוף חייו... רבי יצחק אלחנן היה תומך ברעיון של חבת ציון וגילה את אהדתו בכל הזדמנות, כנגדו היה ר' יעקב ליפשיץ אחד המתנגדים החריפים ביותר שעמדו לה לציונות".[4]

במסגרת פעילותו זו, עמד ליפשיץ מאחורי הדפסת הספר "אור לישרים" בוורשה, הכולל מכתבים מרבנים שונים נגד הציונות. שמו של ליפשיץ לא נזכר בספר.[5]

התנגדות לתנועת המוסר

לאחר הקמת תנועת המוסר היהודית באירופה בידי רבי ישראל סלנטר, והפצתה בידי תלמידיו, היו רבנים שהתנגדו לה ובפרט ל"בתי המוסר" שחפצה להקים. ליפשיץ כתב על כך: "בשיטת המוסר באופיה שהציב לה אז, לא הודו לו רוב גדולי הדור באמרם: הלימוד בספרי מוסר מתוקן ומקובל מעולם בישראל כמלח ותבלין אל הלחם והבשר, שהם המשנה והתלמוד כפי שהם מכונות בפי הרמב"ם ז"ל... מעולם לא פסקו מללמוד בחברות, בבתי מדרשות, ולעיין גם ביחידות, בספריהם הקדושים... בכל זאת, מעולם לא חשבו את לימוד המוסר, אף מהספרים הקדושים האלה, לעיקר לימוד התורה, כי אם לקב חומטין, וכל כחותיהם ועתותיהם הקדישו ביותר לברור הלכה ממשנה גמרא ופוסקים, שבהם עיקר מצות תלמוד תורה, ובהם חברו ספריהם היקרים בלי הרף ויסדו והקימו בתים לת"ת ברבים, ומעולם לא שמענו מקביעות בתים וישיבות ללמוד המוסר ביחוד... רוב גדולי הדור, בכל ידיעתם את גדלו בתורה וצדקתו הכבירה וכונתו הטובה (של רי"ס), חששו שהשיטה הזאת בדרך התלהבותה יכולה היא לגרום ח"ו לאיזה פרוד. וביותר חששו פן בדורות אחריו לא יעמיקו תלמידי תלמידיו באספקלריא המאירה של האי גאון וצדיק, ולא ירדו לסוף דעתו וכונתו, וישנו ממטבע שטבע הוא ויבראו בישראל מפלגה חדשה, אשר תמעט, ח"ו, בהמשך הזמן, רוממות ערך ההתעלות במעלות התורה, שזהו העיקר מעולם ועד עולם".[6]

דב כ"ץ, בספרו "פולמוס המוסר" מצטט מכתב חריף שכתבו מתנגדי התנועה, ועליו חתומים הרבנים: צבי הירש רבינוביץ מקובנה (בנו ויורשו של הרב יצחק אלחנן ספקטור); יצחק יעקב רבינוביץ', מפוניבז' ועוד. כ"ץ כותב כי "לפי השמועה, חיבר מאמר זה ר' יעקב ליפשיץ הידוע, מי ששימש כמזכירו של ר' יצחק אלחנן, והיה מהלוחמים העזים ביותר במוסריים (כינויים של מצדדי תנועת המוסר).[7]

משפחתו

בנו, נטע ליפשיץ, היה שותף לפעילותו בשנותיו האחרונות והוציא לאור את סדרת ספריו "זכרון יעקב".

חתנו הוא הרב זלמן יעקב פרידרמן (1869-?), רב בבוסטון.

כתביו

  • דברי שלום ואמת: על דבר השאלה הגדולה, שאלת הרבנות. ורשה, תרמ"ד 1884
  • תולדות יצחק: הוא תולדות הגאון הגדול האמתי רשכבה"ג החסיד והענו כקש"ת מוהר"ר יצחק אלחנן זצללה"ה, ורשה תרנ"ז
  • מחזיקי הדת, פיוטרקוב, תרס"ג. מהדורה שנייה: ירושלים, תרפ"ו.
  • גאון יצחק : די תולדה פון רבנו הגאון הגדול האמתי רשכבה"ג החסיד והענו כקש"ת מוהר"ר יצחק אלחנן זצללה"ה (האב"ד דק"ק קאוונא)... ווילנא תער"ב (1912)[8]
  • זכרון יעקב - זכרונותיו בשלושה כרכים, נדפס לאחר מותו בידי בנו, פרנקפורט תרפ"ד-תר"צ. ספר זה הוא מקור חשוב לקורות היהודים ברוסיה ופולין בשנים תק"כ-תר"מ, 1760-1880.

לקריאה נוספת

  • ישראל ברטל, "זכרון יעקב" לר' יעקב ליפשיץ: היסטוריוגרפיה אורתודוקסית?, מלאת, ב, תשמ"ד. עמ' 409–414.

קישורים חיצוניים

כתביו

הערות שוליים

  1. יעקב הלוי ליפשיץ, ‏דברי שלום ואמת, ורשה, תרמ"ד., באתר HebrewBooks
  2. ניסנבוים, הדת והתחיה הלאומית, עמ' קב.
  3. משה אביגדור עמיאל, הגיונות אל עמי, מזכרת בתיה תשמ"ב, פרשת נח עמ' יא.
  4. יעקב מרק, במחיצתם של גדולי הדור עמ' 102-103.
  5. להרחבה על מעורבותו בהכנת הספר, ופעילותה של "הלשכה השחורה" בהנהגתו נגד הציונות, ראו: יהדות ליטא, כרך א: יהודי ליטא מהמאה הט"ו עד 1918, תל אביב: עם הספר, תש"כ 1960 עמ' 512 ואילך, ההתנגדות לציונות: "הלשכה השחורה".
  6. ליפשיץ, זכרון יעקב ח"ג, עמ' 224.
  7. דב כ"ץ, פולמוס המוסר: מוסף לסדרת "תנועת המוסר", ירושלים, תשל"ב 1972, עמ' 112.
  8. ספר זה הוא תרגום ליידיש של ספרו "תולדות יצחק" עם תוספות שונות.