יפאט
יפאט הייתה סולטנות במערבה של שאווה ומאוחר יותר מחוז אתיופי בתוך האימפריה האתיופית.
על פי ההיסטוריון צ'יהאב אל אמארי, ממלכת יפאט שכנה לחוף ים סוף. אורכה היה כ-20 ימי הליכה ורוחבה כ-15. מספר חייליה עמד על כ-15,000 פרשים ו-20,000 חיילים רגליים. צ'יהאב אל אמארי גם מזכיר את שבע הערים הגדולות שלה שהוא קרא להם בשם "ערי אם": באלקלזאר, קאלג'ארה, שימי, שאווה, אדאל, ג'אם ולאבו[1]. היסטוריונים מודרניים מקבלים את הערכותיו של אל אמארי וכוללים בשטח יפאט גם את פאטאגאר, דאווארו ובלה. שטחים אלו נתנו ליפאט שליטה על דרכי המיסחר מפנים הארץ ועד לעיר הנמל זילע[2].
היסטוריה
| שליטי יפאט |
| שושלת וולאשמה |
| עלי אבן וואלי אסמה |
| חאק א-דין הראשון |
| סאבר א-דין הראשון |
| ג'מאל א-דין הראשון |
| עלי אבן סאבר א-דין |
| אחמד אבן עלי |
| חאק א-דין השני |
| סעאד א-דין השני |
יפאט מוזכרת לראשונה במאה ה-13. בשנת 1285 יפאט, בהנהגת הסולטאן עומר וולאשמה (או בנו עלי, לפי מקור אחר), כבשה את סולטנות שאווה. נטען שהסולטאן עומר כבש את השטחים המוסלמים בדרום אתיופיה כתגובה לכיבוש הצפון הנוצרי על ידי הקיסר האתיופי יקונו אמלאק[3]. שתי המדינות נלחמו באופן קבוע על השליטה באזור שאווה ודרומה יותר. המלחמות בין שתי הממלכות נמשכו עד שיפאט הובסה על ידי אתיופיה בתקופת שלטונו של עמדה ציון הראשון בשנת 1332. הקיסר האתיופי מינה את ג'מאל א-דין הראשון, ומאוחר יותר גם את אחיו נאסר א-דין למלכי יפאט[4].
תושביה המוסלמים של יפאט התמרדו בתחילת המאה ה-15, והקיסר האתיופי כינה אותם "אויבים של אלקים" ופלש שוב ליפאט. צבא יפאט הובס שוב, ומלך יפאט סעאד א-דין השני נמלט לעיר הנמל זילע. הקיסר האתיופי רדף אחריו עם צבאו ובסופו של דבר הרג אותו. יפאט סופחה סופית לאתיופיה ללא האוטונומיה שנהנתה ממנה בעבר, והפסיקה למעשה להתקיים כישות עצמאית. המקורות ההיסטוריים סותרים זה את זה בשאלה איזה קיסר ניהל את המערכה הזו: על פי ההיסטוריון מימי הביניים אל-מאקריזי, בשנת 1403 הקיסר לבנה דנגל רדף אחרי הסולטאן של אדאל, סעאד א-דין השני לזילע שם הרג אותו ותקף את העיר זילע אך מקור אחר מציין שהסולטאן סאד א-דין השני מת ב-1415, תאריך זה תואם את שלטונו של הקיסר יסחק הראשון[5].
המושג יפאט נעלם לבסוף תחת פלישתו של האימאם אחמד גראן והגירת האורומו הגדולה שבאה לאחר מכן לאזור זה. נכון לשנת 2007, יפאט הוא שמו של פלך במחוז אורומיה המודרני.
הערות שוליים
- ^ G.W.B. Huntingford, The Glorious Victories of Ameda Seyon, King of Ethiopia (Oxford: University Press, 1965), p. 20.
- ^ Taddesse Tamrat, Church and State in Ethiopia (1270-1527) (Oxford: Clarendon Press, 1972), p. 84. מסת"ב 0198216718;
- ^ Taddesse Tamrat, p. 125
- ^ G.W.B. Huntingford, The Glorious Victories, p. 107.
- ^ J. Spencer Trimingham, Islam in Ethiopia (Oxford: Geoffrey Cumberlege for the University Press, 1952), p. 74. מסת"ב 0714617318
