כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו
כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו היא סיסמה סוציאליסטית. העיקרון מתייחס לגישה החופשית והגישה לטובין, הון ושירותים המנתקת בין תרומת היחיד, לתמורה אותה הוא מקבל. בתפיסה המרקסיסטית, הסדר שכזה יעשה אפשרי בזכות שפע הסחורות והשירותים שמערכת כלכלית קומוניסטית מפותחת תוכל לייצר. הרעיון הוא שעם התפתחות מלאה של סוציאליזם ושחרור הכוחות היצרניים, יהיה מספיק כדי לספק את צורכי כולם. משפט זה היה גם העיקרון המארגן של התנועה הקיבוצית בישראל עד תחילת מגמות ההפרטה.
על אף שלא הוא הגה אותה, ושהייתה נפוצה בתנועות הסוציאליסטיות עוד לפניו, מזוהה הסיסמה ביותר עם קרל מרקס אשר עשה בה שימוש בחיבורו משנת 1875, 'ביקורת תוכנית גותהא':
"בשלב גבוה יותר של החברה הקומוניסטית, לאחר שחרור הפרט משעבודו לחלוקת העבודה, שכתוצאה ממנו ייעלם גם הניגוד בין עבודה נפשית לפיזית; לאחר שהעבודה תהפוך לא רק אמצעי לחיים אלא תכלית החיים העיקרית; לאחר שהכוחות היצרניים יתגברו אף הם עם כל התפתחות האינדיווידואל, וכל מעיינות השפע הקואופרטיבי יפרצו ביתר שפעה - רק אז אפשר יהיה לחצות את האופק הצר של הבורגנות במלואו והחברה תחרוט על דיגלה: כל אחד כפי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו"!
הסיסמה שימשה גם הוגים סוציאליטים קודם לכן, כגון אוגוסט בקר בשנת 1844 ולואי בלאן בשנת 1851. יש המייחסים את מקורה הראשוני לאוטופיסט הצרפתי אטיין-גבריאל מורלי בספרו מ-1755 'קוד הטבע', בו הציע "חוקים ועקרונות יסוד שיקרעו את שורשי המידות הפוענות וכל רעות החברה":
"א. שום דבר בחברה לא יהיה שייך לאף אחד, לא כחזקה אישית ולא כטובין הוניים, פרט לדברים שלהם יש לאדם שימוש מיידי, לצרכיו, לתענוגיו או לעבודותיו היומיומיות. ב. כל אזרח יהיה איש ציבור, המתקיים, נתמך, ומועסק באמצעות ההוצאה הציבורית. ג. כל אזרח יתרום את תרומתו הייחודית לפעילות הקהילה בהתאם ליכולתו, לכישרונו ולגילו; על בסיס זה ייקבעו תפקידו, בהתאם לחוקי החלוקה".
חוקרים אחרים סבורים כי שורשי הכלל במשפט הרומי ובעקרון ה-obligation in solidum ('מחויבות הדדית' או 'ערבות הדדית') על פיו 'כל אחד לוקח על עצמו אחריות על כל מי שאינו יכול לשלם את חובו, והוא אחראי מנגד עבור כולם'.
