לאוטארו
לאוטארו (בספרדית: Lautaro; מקור במפודונג: Leftraru, שפירושו קרקרה מצוייצת (Crested Caracara) מהירה; 1535–1557) היה טוקי (מנהיג צבאי נבחר של בני המפוצ'ה בימי מלחמה) מבני המפוצ'ה בשלב הראשון של מלחמת האראוקו.
לאוטארו נולד בשנת 1535 לאביו, שהיה לונקו (מנהיג מפוצ'ה בימי שלום), ובשנת 1550, בהיותו כבן 15 שנים, נשבה בידי פדרו דה ולדיביה, הקונקיסטדור כובש צ'ילה, ואולץ לשמש עבורו כסייר. אף על פי כן שמר לאוטארו על קשרים עם בני המפוצ'ה, ובו בזמן למד את דרכיהם של הספרדים ואת דרכם לנהל מלחמה. לאחר כשלוש שנים בשבי נקרתה לפניו ההזדמנות לחזור לאנשיו ולנקום במשעבדיו בהעבירו לידיהם את הידע שצבר, כגון אופן השימוש בסוסים ופיתוח טקטיקות לחימה כנגד הספרדים. לאטארו נבחר כטוקי ובקרב טוקאפל (Tucapel; 25 בדצמבר 1553) הובסו ולדיביה ואנשיו בידי בני המפוצ'ה בהנהגתם של קאופוליקאן וקולוקולו (Colocolo), ועל אף נסיונותיו של לאוטארו להציל את חיי השבויים הספרדיים, לא עלה הדבר בידו.
בשנים שלאחר מכן השתתף לאוטארו במספר קרבות במסגרת העימות המתמשך שזכה לשם מלחמת האראוקו, ביניהם המצור על קונספסיון בשנת 1554. בשנת 1557, בקרב מטקיטו (Mataquito) הפתיעו הספרדים, תחת פיקודו של פרנסיסקו דה וייאגרה (Villagra) את מחנה המפוצ'ה בו שהה לאוטארו, הביסו את המפוצ'ה והרגו את לאוטארו.
השפעתו התרבותית
לאוטארו הפך לאחד מסמליה של מלחמת האראוקו, לאב טיפוס של מנהיג צבאי צ'יליאני נועז ומקורי וכסמל להתנגדות המפוצ'ה לכיבוש הספרדי. במאה ה-19 הועלתה התנגדות המפוצ'ה לספרדים על נס בידי תומכי העצמאות, ולאוטארו הפך לסמל התנגדות הלאומיות הצ'יליאנית הצעירה לכיבוש של המלוכנים נאמני הכתר הספרדי.
בספרות הונצח לאוטארו כגיבור בפואמה האפית לה אראוקנה (La Araucana), שחיבר אלונסו דה ארסייה (Alonso de Ercilla) על כיבוש צ'ילה. במאה ה-20 קשר לו כתרים המשורר הצ'יליאני חתן פרס נובל לספרות פאבלו נרודה.
על שמו נקראה לשכת לאוטארו (Logia Lautaro), אגודת סתרים שהוקמה בסוף המאה ה-18 ערב מלחמות העצמאות של אמריקה הלטינית בידי פרנסיסקו דה מירנדה (Miranda) במטרה להביא את העצמאות, ואשר על חבריה ניתן למנות את סימון בוליבר, חוסה דה סן מרטין ואת ברנרדו או'היגינס.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Salvatore Bizzarro, "Lautaro", Historical Dictionary of Chile, 2nd ed., The Scarecrow Press, Inc., Metuchen, N.J. and London, 1987, p. 286.
קישורים חיצוניים
