לאוניד ויכמן
| לידה |
13 במרץ 1919 (גיל: 105) הומל, ברית המועצות  |
|---|---|
| השתייכות |
 הצי הסובייטי  הצבא האדום |
| תקופת הפעילות | 1939–1945 (כ־6 שנים) |
| דרגה | קפיטן-לוטננט |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד כיתה בחטיבה מס' 7 של שייטת בגדוד השלישי פרטיזן | |
| פעולות ומבצעים | |
| |
| עיטורים | |
|
עיטור הדגל האדום (24 באוקטובר 1942)[1] עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה מדרגה השנייה (1985) מדליית "על הגנת סבסטופול" מדליית "פרטיזן במלחמה הפטריוטית מדרגה ראשונה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| מערכת אספקה של מוצרי צריכה | |
| הנצחה | |
|
יקיר העיר יאלטה תמונתו פורסמה באפריל 1944 כחלק מצילום של הצלם הצבאי מז'וייב שבו שוחזר מפגש ימאי ספינות קרב עם פרטיזנים על המזח של יאלטה | |
לאוניד ויכמן (ברוסית: Леонид Абрамович Вихман; נולד ב-23 ביוני 1919) הוא יהודי סובייטי, שעוטר על פועלו בחצי האי קרים כחייל וכפרטיזן במהלך מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
נולד בעיר הומל. ב-1937 סיים בית הספר של ג'נקוי. התגייס לצי הסובייטי בשנת 1939. בשנת 1941 סיים את המכללה הימית הכספית בעיר באקו. עם תחילת מבצע ברברוסה כלויטננט משנה השתתף בהגנה על אודסה ובהגנה על פרקופ ברגימנט הראשון של שייטת בפיקודו של יאקוב אוסיפוב במסגרת ארמיית החוף[2]. בהמשך נלחם מול כוחות ורמאכט בסמוך למפעל ברום ליד הכפר אישון כחלק מחטיבה מס' 7 של שייטת בגדוד השלישי. כנראה, כי השתייך לרגימנט 1331 שהגן באוגדה מס' 421 על קו סבלי-קאראגאץ'-לסניצ'סטבו[3] טרם יחידתו כותרה. לאחר שהצליח להימלט מן הכיתור[4], הצטרף לפרטיזנים אחרי שמפקדם של הפרטיזניםפאבל מאקארוב עשה לקבוצת חיילי השייטת עליה פיקד מבחן כניסה[2].
נהיה סגן מפקד למפקד החטיבה מס' 1 פיודור פדורנקו (לפי מקורות אחרים: מפקד יחידת פרטיזנים מס' 1 בסקטור מס' 1 של החלוקה המנהלתית לפרטיזנים טרם הכיבוש (שכלל נפת סטארוקרימסק והעיר סודאק[3])[5]) וכאשר פוצלה החטיבה מס' 6 ב-1 בפברואר 1944[6] נהיה מפקד לחטיבה מס' 7. החטיבה נלחמה באיחוד הדרומי של פרטיזני קרים בפיקודו של מיכאיל מקדונסקי וקומיסר מוסטפא סלימוב. ב-15 באפריל 1944 ניצלו על ידי חטיבתו מחיסול ארמונות אלופקה וליוואדיה ומחסני יין במסנדרה. הדבר התרחש בעקבות התקפת החטיבה שבוצעה על כוחות וורמאכט מן המעבר בדרך התחתונה של דרום חצי האי באזור יאלטה וחסימתם עד להגעת כוחות הצבא האדום[7][8].
לאחר המלחמה עבר או הוגלה לאזור קולימה בצפון מזרח ברית המועצות שם עסק במערכת אספקה ביישוב יאגודנויה וב-1956 עבר בעצמו ליחידה המחוזית של מנהלת האספקה במגדן שם עסק בהבאת מוצרי צריכה לתושבי הצפון של ברית המועצות.
מן סוף שנות ה-70 התגורר במוסקבה. עסק בקולנוע חובבני[2].
משפחתו
היה נשוי לאסיה שנפטרה ב-1967 ולהם בת ילנה.
הערות שוליים
- ^ מידע מבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 איליה ורגאסוב, "מחברות קרים", מחברת שנייה: תחיי סבסטופול!, מוסקבה, 1982(ברוסית)
- ^ 3.0 3.1 אלכסנדר נמנקו, "הצד ההפוך של המלחמה" פורסם במגזין "סאמאיזדט" ב17.07.2017 (ברוסית)
- ^ מן זכרונותיו של גריגורי זמיחובסקי באתר "iremember.ru" 23.07.2006 (ברוסית)
- ^ יבגני מלניצ'וק, "זרים בין אלו משלנו: פעולות מרגלים של הים השחור על שטחי הקרים הכבוש בין השנים 1943 - 1944"(ברוסית)
- ^ ולדימיר פוליאקוב, "האמת האיומה על המלחמה הפטריוטית. פרטיזנים ללא סעיף "סודי"", מוסקבה, 2009. פרק "האיחוד המזרחי"(ברוסית)
- ^ עורך ראשי אלוף בצבא הסובייטי ס. איבאנוב, "שחרור הערים: ידיעון על שחרור הערים במהלך המלחמה הפטריוטית הגדולה. יאלטה", מוסקבה, 1985, עמ' 263(ברוסית)
- ^ "Massandra." Occupation and Liberation, Published in "Voennoe obozrenie" from 14 June 2019 (באנגלית)
