לאו (עם)
לָאוֹ (בלאית: ລາວ, בתאית: ลาว) הם קבוצה אתנית בדרום מזרח אסיה. הרוב המכריע של בני הלאו חי בלאוס (כ-3 מיליון נפש) ובתאילנד (כ-15 מיליון). בתאילנד מרוכזים בני הלאו בחבל איסן המצוי במזרח המדינה, אף שרבים היגרו לחפש עבודה במקומות אחרים במדינה כדוגמת בנגקוק. בני הלאו מדברים ניבים שונים של לאו ואיסן, שהן בתורן ניבים של שפה אחת. רבים באיסן מעדיפים את המונח בני איסן על בני לאו כתוצאה מתהליך ה"תאיפיקציה" שעברו במהלך המאה ה-20, אך עדיין קיימים קשרי תרבות קרובים בין בני הלאו.
היסטוריה
ההיסטוריה של בני הלאו היא ההיסטוריה של לאוס וההיסטוריה של איסן. אלו התמזגו במאה ה-19, כשהמרידה של ויינטיאן כנגד סיאם ב-1827 הסתיימה במפלה והובילה לטרנספר בקנה מידה גדול של אוכלוסייה מלאוס לאיסן, דבר שהותיר את לאוס עצמה מאוכלסת בדלילות. הניתוק בין האוכלוסיות הפך רשמי עם החתימה על ההסכמים הפרנקו-סיאמיים של 1893 ו-1904, שהפכו את איסן ולאוס לגבול שבין ממלכת סיאם והודו סין הצרפתית.
מאז, תאילנד ולאוס מובילות תהליכים מתמשכים שמטרתם להפוך עצמם למדינות לאום המרוכזות סביב העמים התאי והלאי בהתאמה. משמעות הדבר באיסן הייתה חיזוק הנאמנות של התושבים לתאילנד, תהליך הידוע כ"תאיפיקציה". רוב הצעירים מעדיפים להיקרא בני איסן מאשר בני לאו. "איסן" שפירושו המילולי "צפון־מזרח" מרמז על שייכות לתאילנד, בעוד שלאו מרמז על נאמנות ללאוס. בלאוס, לעומת זאת אותו התהליך הביא לקידומה של התרבות והשפה הלאית כשפה וכתרבות הלאומית.
תפוצה
בלאוס יש כ-3 מיליון בני לאו המהווים כ-50% של האוכלוסייה בקירוב (השאר משתייכים לשבטים הרריים). הקבוצה האתנית של בני לאו מהווים את עיקר הלאו לום (Lao Loum – לאים תושבי השפלה). בתאילנד מהווים בני לאו כשליש מהאוכלוסייה. הריכוזים העיקריים הם באיסן (כ-15 מיליון איש) ובבנגקוק (בה משערים שמתגוררים כמיליון בני לאו שהיגרו מאיסן).
קיימים ריכוזי אוכלוסייה נוספים של בני לאו בכל מרכז תאילנד, אך אלה השתלבו בהדרגה באוכלוסייה התאית. קהילות קטנות של בני לאו קיימות בקמבודיה, בעיקר בשטח שהיה שייך פעם ללאוס ("סטנאג טרנג") ובוייטנאם, וכן יש מספרים משמעותיים של בני לאו המתגוררים מעבר לים (משערים שמדובר בכחצי מיליון), רובם פליטים מלאוס שנמלטו בשל מלחמת וייטנאם ומפני הפאתט לאו.
המפקד הרשמי האחרון שנערך בסיאם (לעתיד תאילנד) שבו "בני לאו" הייתה קטגוריה אתנית ייחודית הראה שמחצית מהאוכלוסייה הם בני לאו. כחלק מה"תאיפיקציה", הושמטה הקטגוריה "בני לאו" וכיום אין יודעים מה גודל חלקם של בני לאו באוכלוסייה התאית.
שפה
בני לאו מדברים בשפת לאו ובשפת איסן. בכל אחת מאלו יש ניבים שונים. הניב של ויינטיאן אומץ כניב התקני בלאוס. אין ניב תקני באיסן, אך רוב הניבים של שפה זו מובנים לדוברי ניב הויינטיאן של שפת לאו. ההבדל הרב ביותר בין שתי השפות נובע מהשימוש הרב במילים שאולות מהשפה התאית בשפת איסן, ולאימוץ של נאולוגיזם (מילים חדשות) שונה למושגים חדשים שנוצרו לאחר ההפרדה בין לאוס לאיסן בסוף המאה ה-19. (לדוגמה: אופנוע הוא "לוט מוטרקרי" באיסן, ולעומת זאת הוא "לוט ג'אק" בלאו).
תרבות
הן לאוס והן איסן הם מקומות עניים ביותר, בשל אדמתם שאינה פורייה והאקלים היבש. אורח החיים הנפוץ הוא של חקלאות קיום, וקיימים מעט מרכזים עירוניים.
הדת הנפוצה הן בלאוס והן באיסן היא אסכולת תראוואדה (Theravada) בבודהיזם, שהיא הגרסה המוקדמת והמקורית של הבודהיזם. המטבח המקומי של לאוס ואיסן דומה מאוד עם דגשים על ציר דגים, פלפלים ואורז דביק. עם זאת, המטבח הלאי הטמיע גם רכיבים צרפתיים ווייטנאמיים. עם זאת העוני הרב באזורים הכפריים של לאוס גרמו לתזונה מוגבלת יותר מאשר ברוב איסן.
לאוס ואיסן חולקות בסגנון המוזיקה העממית הקרוי "מור לאם" (mor lam). מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 יש למור לאם מאיסן השפעה תרבותית משמעותית על לאוס.
קישורים חיצוניים
- דוחות על השפות המדוברות בלאוס ותאילנד, באתר Ethnologue.com
