לה מורן
 | |
| חצי האי והצוק הבזלתי לה מורן בראבאנט | |
| מדינה |
 מאוריציוס |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2008, לפי קריטריונים 1, 6 | |
  | |
לה מורן (אנגלית וצרפתית Le Morne) הוא חצי אי קטן בצורת פטיש, השוכן בפינה הדרום-מערבית של האי מאוריציוס. במרכזו של חצי האי ניצב צוק בזלתי הנושא את השם לה מורן בראבאנט (Le Morne Brabant) והנישא לגובה של 556 מטר. חצי האי והצוק הם מנופיו המוכרים ביותר של האי, ובין המאה ה-17 ותחילת המאה ה-19 הם שימשו כמקום מקלט לעבדים נמלטים. העבדים התחבאו במערות על פסגתו של ההר המבודד; הוא היה להם למצודה טבעית וצוקיו המיוערים והבלתי נגישים שימשו להם כמגן. בשנת 2008 הוכרז הנוף התרבותי של לה מורן בראבאנט כאתר מורשת עולמית, והוא משתרע על פני שטח של 3,490 דונם.
גאוגרפיה
אורכו של חצי האי לה מורן ממזרח למערב הוא כ-3 ק"מ ורוחבו כ-2 ק"מ. בקצהו המערבי הוא מתרחב ולובש צורת ראש פטיש שאורכו מפואנט מרון (Pointe Maroon) בצפון עד לפואנט סיד-אואסט (Pointe Sud Ouest) בדרום מגיע לכ-4 ק"מ; ורוחבו הוא כקילומטר בודד לכל היותר. מדרום ומצפון לחצי האי משתרעות לגונות התחומות בשוניות אלמוגים אשר מגבילות את הגישה אליו מכיוון הים.
צוק לה מורן בראבאנט שוכן במרכזו של חצי האי ונישא לגובה של 556 מטר. צוק הבזלת קיים מימי קדם. הוא מחורץ ומסולע ומתאפיין באין-ספור צוקים וסדקים, שחלקם נישאים כמעט למלוא גובה ההר. שטח פסגתו השטוחה של הצוק עומד על כ-120 דונם, והיא מכוסה בצמחייה סבוכה. על הפסגה אין כיום מקור מים, אך לפי עדויות היסטוריות, בתקופתם של המרונים היה עליו מקור מים בודד. נגר עילי ממשקעים זורם בוואדיות במשך חלק מעונות השנה, ובמקומות מסוימים הם אף נקווים למשך זמן מה.
היסטוריה
רקע היסטורי
ב-1638 קמה מושבה הולנדית במאוריציוס, וזמן קצר לאחר מכן הובאו 105 העבדים הראשונים לאי ממדגסקר. היחס לעבדים במושבה ההולנדית היה מחפיר. מרידות או ניסיונות לארגן מרד הוענשו בחומרה. בחלק מהמקרים כללו העונשים כריתת איברים שונים וחשיפה בשמש למשך היום כאשר עם השקיעה הוצא העבד להורג. ב-1710 הסתיים השלטון ההולנדי באי, ואת מקומם של ההולנדים תפסו הצרפתים. ב-1735 ישבו באי 190 אירופים ו-690 עבדים, וב-1767 מנו אלה למעלה מ-3,000 אירופים וכ-15,000 עבדים. ב-1810 נכבש האי בידי הבריטים והפך למרכז עולמי לגידול קנה סוכר, ענף שהיה תלוי לחלוטין בכוח העבודה של העבדים. ב-1835 בוטלה העבדות באי, והחלה תקופת סחר הקולים.
המרונים
התנגדות העבדים לגורלם לבשה מספר צורות, שהקיצונית שבהם הייתה בריחה. העבדים הנמלטים הראשונים באי נמנו עם הקבוצה הראשונה של 105 עבדים שהביאו ההולנדים. 60 מהם נמלטו בתוך שבוע מהגעתם למאוריציוס, ורק 20 מהנמלטים נתפסו. העבדים הנמלטים, המכונים מרונים, נאלצו להתמודד עם תנאים קשים - רעב, היעדר מגורים ראויים, הצורך להיות בתנועה מתמדת והפחד הקבוע מפני תפיסה ועונש. בשנות ה-70 של המאה ה-18 4% עד 5% אחוזים מאוכלוסיית העבדים באי היו עבדים נמלטים, ונתון זה הגיע ל-11%-13% בשנות העשרים של המאה ה-19.
מספר מבקרים באי הזכירו את נוכחותם של מרונים או חבורות מרונים בסביבתו של הר לה מורן בראבאנט. הדבר תועד גם במסמכים רשמיים שעמדו על כך שהמרונים תקפו את המתיישבים שהתגוררו בסמוך למקום ואת מטעיהם. לפי המסורת המקומית, ב-1 בפברואר 1835, לאחר ביטול העבדות, יצאה משלחת אל לה מורן כדי לבשר את החדשות למרונים שהסתתרו במקום, אולם אלה פירשו את בוא המשלחת כאיום ובחרו לקפוץ מההר אל מותם. עוד ממשיכה האגדה וטוענת כי זהו המקור לשמם של ההר ושל חצי האי (Morne בצרפתית - "עגום", "קודר"). מחקרים לא מצאו תימוכין למסורת זו, אך ה-1 בפברואר מצוין מאז כיום חג לזכר ביטול העבדות במאוריציוס.
בשנת 2003 יזמו הרשויות באי את הקמתו של הפרויקט לחקר העבדים המרונים (The Maroon Slave Investigation Project או MSAIP), אשר שם לו כמטרה את מיפוי ותיעוד האתרים ברחבי האי שנקשרו בתופעה. בצוק נמצאו שלוש מערות, ומול הכניסה לאחת מהן ניצב קיר אבן מעשה אדם. במערה נמצאו סימנים להתיישבות אנושית, ובהם מקום להבערת אש ושרידי עצמות. במערה אחרת התגלו פיסות אבן שהובאו אליה ממקום אחר. המחקרים ותוצאותיהם הובילו לבסוף להכרזת חצי האי כאתר מורשת עולמית בשנת 2008.
ראו גם
קישורים חיצוניים
  | |
|---|---|
|
