לוי יצחק שניאורסון (ניל"י)
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה. |
 |
לוי יצחק (ליובה) שניאורסון (26 בנובמבר 1888–1975) היה איש מחתרת ניל"י, בן המושבה חדרה. עמד בראש משרד שהעניק שירותי מודיעין לראשי היישוב היהודי בארץ ישראל.
ביוגרפיה
נולד בטורופץ, פלך פסקוב, רוסיה. בנו של שניאור צבי, מצאצאי רבי שניאור זלמן מלאדי (היה בנו של לוי יצחק, בנו של ברוך שמואל, בנו של חיים אברהם, בנו של רבי שניאור זלמן מלאדי). אמו, אסתר, הייתה בת יעקב הינדין, שהיה עשיר בעל אחוזות ועסקן, מראשוני חובבי ציון ברוסיה.
שניאורסון למד תורה בטורופץ ולאחר מכן בדווינסק, לשם עברה משפחתו. אביו רכש על שם חותנו נחלה גדולה בקרקעות חדרה. עם ייסוד המושבה, בשנת 1891, עלה לארץ ישראל והשתקע עם ראשוני המתיישבים ב"חאן" שבמרכז המושבה. לאחר מכן חזר לרוסיה כדי להביא את משפחתו.
בשנת 1904 עלה לארץ ישראל ראש המשפחה שניאור צבי יחד עם שני בניו, ליובה ומנחם מנדל. בני המשפחה התיישבו בנחלתם בחדרה ועבדו במשק המשפחתי. בשנת 1906 יצא ליובה לרוסיה להתכונן לבחינת הבגרות. הוא למד באקדמיה לחכמת ישראל מיסודו של הברון גינצבורג, עסק גם בספרות וכתב שירים ברוסית. עקב קשריו עם פעילים אנרכיסטים נחשד בהשתתפות בפעולת טרור ונאלץ להימלט אל דודתו בקניגסברג (אז בגרמניה). משם שב ארצה ב-1910 ועבד כפועל בחדרה. שנה לאחר מכן עלו לארץ יתר בני המשפחה.
בשל סכסוכים בין היהודים והצ'רקסים על גבולות חדרה, נפצע בידו בתגרה ונזקק לנסוע להתרפא בביירות. בשל ההשתתפות בתגרה נרדף יחד עם חבריו על ידי השלטון הטורקי, והם נאלצו לשהות למשך תקופה מחוץ לחדרה.
במלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשלח מטעם המושבה לשירות באזור החזית בבאר שבע. כששב לביתו נאסר באשמת בגידה, לאחר שהעלילו על קבוצת צעירים, והוא ביניהם, כי הם מסייעים לאניות מלחמה בריטיות ליד חוף חדרה. כעבור זמן קצר שוחררו ממאסרם.
לאחר שחרורו נענה לקריאת לידידו הקרוב ובן-מושבתו אבשלום פיינברג והצטרף לקבוצת המחתרת העברית ניל"י. שניאורסון נמנה עם קבוצת המייסדים של ניל"י והיה פעיל מרכזי בפעילות הרשת. גם אחיו מנחם היה פעיל בארגון.
בשנת 1916 שהה ליובה שניאורסון באיסטנבול במסגרת פעילותו המחתרתית. במהלך שהותו בעיר נפגש עם בוגרי גימנסיה הרצליה שלמדו בבית הספר הטורקי לקצינים, ובהם משה שרתוק ודוד הכהן.
בסיוע ארתור רופין, שגורש מהארץ לאיסטנבול ומשם ניהל את ענייני היישוב, התקבל שניאורסון, תחת השם הבדוי "חיים כהן", כעוזרה של אישיות גרמנית שנשלחה לארץ ישראל מטעם השלטון העות'מאני. באמצע הדרך הוא הצליח להימלט מאדונו הגרמני והגיע לחיפה ב-21 בינואר 1917, יום נפילת חברו הטוב אבשלום פיינברג.
שניאורסון הוא זה שטבע את השם ניל"י. באחת ההפלגות, ב-19 בפברואר 1917, ישב שניאורסון על הסיפון ועלעל בתנ"ך כשאהרן אהרנסון שוחח עם קצין בריטי, שהציע שבמפגש אנשי הרשת עם היורדים מהאונייה יזדהו הדדית, כדי למנוע טעויות. אהרנסון ביקש משניאורסון להציע סיסמה, ושניאורסון הציע את ראשי התיבות של הפסוק שהיה לנגד עיניו: "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' טו כט). הסיסמה מצאה חן בעיני אהרנסון, והיא נקבעה להיות 'ניל"י'. מאוחר יותר הפך שם זה למזהה את הרשת כולה, אך באותו רגע לא היה לפרט זה משמעות רבה בעיני אהרן אהרנסון - הוא לא רשם זאת ביומנו, על אף שרשם תיאור של ההפלגה.
שניאורסון ריכז מידע מודיעיני שהתקבל מסוכנים שפעלו ברחבי הארץ ובארצות השכנות. המידע עסק בתנועות הצבא העות'מאני, במצבם הכלכלי והמוראלי של החיילים, וכן בתנועות של הצבאות האחרים באזור, בעיקר הצבא הגרמני. שניאורסון עסק גם בהכשרת סוכני שטח.
שניאורסון התגייס לצבא הבריטי ופעל יחד עם אלכסנדר אהרנסון ב"וועד היהודי" שפעל מטעם השלטון הצבאי, והם התגוררו יחד בתל אביב. במסדר צבאי חגיגי שנערך בחיפה הוענק לו אות כבוד של קצין מסדר האימפריה הבריטית (O.B.E).
לאחר מלחמת העולם הראשונה
שניאורסון החל לפעול בשירות המודיעין של "ועד הצירים" של ההנהלה הציונית. לשם כך פתח משרד בתל אביב ואחר כך בירושלים. שירות הידיעות של משרדו המציא לוועד הצירים ידיעות מודיעיניות בעלות ערך רב, בעיקר מידע שעסק בתכנוני התנקשויות מצד גורמים ערביים עוינים ואיתור מצבורי נשק. בזמן פרעות 1920 היה אחראי על שמירתו האישית של ד"ר חיים ויצמן. לפי דרישת ויצמן, היה אחראי על שמירתו האישית של הרברט סמואל בראשית תקופת התמנותו כנציב העליון.
כשהתמנה מנחם אוסישקין לראש משרד ועד הצירים בירושלים החליט לחסל את שירות המשרד הזה. גורמים אחרים היו בעד המשך פעילותו, אולם בסופו של דבר גבר הלחץ הפוליטי הפנימי בהנהלה הציונית בירושלים במגמה לנטרל את אנשי ניל"י מכל שירות והשפעה ציבורית. בעקבות זאת פרש מפעילותו הציבורית ועסק בפרדסנות במשק המשפחתי בחדרה.
במאי 1932 נפטר אביו, שניאור צבי שניאורסון, ונקבר בבית הקברות הישן בחדרה.
בשנת 1967 הוציא לאור את ספרו "מיומנו של איש ניל"י", המתבסס על יומניו.
היה נשוי לזינה, בת יעקב שטיינמן. בנותיו: אראלה ועכסה. נפטר בשנת 1975. שנה לאחר מכן נתרם ארכיונו האישי לספרייה הלאומית.
ארכיונו של שניאורסון
שניאורסון תיעד ביומניו, בזמן אמיתי, את האירועים שהיו שותף להם. יש בהם מידע מודיעיני שריכז מסוכנים שפעלו ברחבי הארץ ובארצות השכנות, רישום הוצאות כספיות, מיקום של סוכנים תצפיתנים ועוד.
הוא נושא קינה מרה על חברו אבשלום פיינברג, לאחר שנודע לו על מותו. הוא כותב: "למה חרג הרוח המזרחי וניתק את הקשרים בינינו?"; "הידיד הטוב והאהוב, בחיר האנשים, איננו, איננו".
שניאורסון מביע ביומניו את שנאתו לטורקים ומבטא את תסכולו לנוכח התנכרות הנהגת היישוב לאנשי ניל"י הפרו-בריטיים.
לקריאה נוספת
- ל. י. שניאורסון, מיומנו של איש ניל"י, 1967
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "לוי יצחק (ליובה) שניאורסון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 841
- חן מלול, סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 19.10.17
- חן מלול, את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרונסון, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 19.10.17
- לוי שניאורסון: אישי ניל"י, מרגל ומשורר, באתר הספרייה הלאומית
