ליליאן אטלן
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סופר ריקה. ליליאן אטלן (Liliane Atlan; 14 בינואר 1932, מונפלייה, צרפת – 14 בפברואר 2011, כפר סבא) הייתה מחזאית, משוררת וסופרת יהודייה צרפתייה, שהתמודדה ביצירתה עם נושא השואה.
קורות חיים
ליליאן כהן נולדה בשנת 1932 בעיר מונפלייה שבצרפת במשפחה יהודית ממוצא סלוניקאי. במהלך מלחמת העולם השנייה הסתתרה במרתף עם אחותה רחל באוברן ובדרום צרפת, ובילתה את זמנה במשחקי תיאטרון. לאחר השחרור גילתה שכל משפחתה של אמה הושמדה. הוריה, שלאחר המלחמה תרו ללא לאות אחר ניצולים, וקלטו ניצולים זרים שונים, אימצו את ברנרד קוהל (Kuhl), צעיר בן 19, יוצא מחנה אושוויץ, שבו נספו הוריו. קוהל מצא אוזן קשבת אצל הילדה בת ה-13, וגולל באוזניה את כל קורותיו. הנערה הצעירה, שהתקשתה להבין מדוע היא שרדה בעוד כל כך רבים אחרים נספו, פיתחה אנורקסיה קשה, אך בסופו של דבר שרדה, בהבינה שלא נולדה עבור עצמה אלא לשם העברת האמת הנוראית של המחנות והחייאתה בעזרת כישרון הכתיבה יוצא הדופן שלה. סיפור חייה זה שימש תשתית לספר Les Passants ("העוברים והשבים"), אשר ראה אור בשנת 1989.
אטלן החלה את דרכה הספרותית בפרסום קובץ שירים בשנת 1958 בשם Les mains coupeuses de mémoire. בעשר השנים הבאות חיברה מספר מחזות לתיאטרון. בשנת 1967 הועלה לבמה המחזה "מר סליק או מחלת היבשה" (Monsieur Fugue ou le mal de terre) – תחילה בעיר סנט אטיין שבצרפת, ובשנה שלאחר מכן בפריז על ידי התיאטרון הלאומי של פריז (ה-TNP), בבימוי רולאן מוֹנוֹ (Monod). בשנת 1970 עלתה אטלן לישראל עם בעלה ושני ילדיה. בשנת 1972 תורגם "מר סליק" על ידי חיים גורי, והועלה בתיאטרון "הבימה" בהפקה של גיורא גודיק ובבימויו של דוד ברגמן.[1] המחזה תורגם לשפות רבות והועלה במדינות רבות עשרות פעמים. הוא הועלה פעם נוספת בישראל בשנת 1993 בבית צבי בבימויו של ברגמן, וביוני 2010 הועלה שוב בבימויה של אביבית שקד באוניברסיטת תל אביב והוצג ב"צוותא".
בשנת 1973 שבה ליליאן עם משפחתה לצרפת, כור מחצבתה הספרותי. שנות השמונים הוקדשו להשלמת שתי עבודות מונומנטליות, המושתתות על חומרים ועדויות מקוריים שאספה על מחנה טרזינשטט – "אופרה לטרזין" (Un Opera pour Terezin) ועל יהדות סלוניקי במחנות – "הימים האדומים" (Les mers rouges). בשנת 1989 הועלתה "אופרה לטרזין" בהפקה של תחנת הרדיו France Culture בתוכנית שמשכה 5 שעות. במקביל חיברה אטלן שירים, חלומות, "מילון בסיסי וזמני למחלות חדשות", סיפורת ועוד.
בשנת 1994 נערכת רטרוספקטיבה של יצירתה במסגרת פסטיבל אביניון. בשנת 1999 זכתה אטלן בפרס לזכר השואה, על יצירתה, והייתה הזוכה הראשונה שאינה ניצולת המחנות. בשנת 1987 יצאו לאור 6 כותרים, שחלקם נכתבו עוד בשנות עבודתה הראשונות. יצירתה האחרונה הושלמה בשנת 2002.
ליליאן אטלן נפטרה ב-14 בפברואר 2011 בכפר סבא.
יצירתה
תיאטרון
- La vieille Ville, L'Harmattan, 2007
- Monsieur Fugue ou le mal de terre, 1964, Seuil et L’Ecole des loisirs et dans des anthologies, dont Plays of the Holocaust : An International Anthology, Theater Communications Group, New York, 1967 et 2000)
- Les Portes, L'Harmattan, 2007
- Les Messies ou le mal de terre, Seuil, version entièrement refondue, L’Harmattan, 2002
- La petite voiture de flammes et de voix, Seuil 1971
- Les musiciens, les émigrants, édition des Quatre-Vents, 1993
- Leçons de bonheur, Le Crater, 1997
- Un opéra pour Térézin, L’Avant-Scène Théâtre 1997
- Je m’appelle Non, L’Ecole des loisirs, Collection « Théâtre », 1998
- Les mers rouges, L’Harmattan, 2001
- Corridor Paradise : concert brisé (1987 - 1988)
- Les Ânes porteurs de livres L'Harmattan, 2007
- Le Maitre des Eaux Ameres, Cycle theatral en cinq titres: I - La vielle Ville, Suivit de "Le Maitre des Eaux Ameres" (Recit en forme de presentation de son theatre) et d'un texte de Daniel Cohen sur la Reception de l'ouvre de Liliane Atlan; II - Les Portes; III - La Bete aux Cheveux Balncs; IV - Petit Lexique Rudimentaire et Provisoire des Maladies Nouvelles; V - Les Anes Porteurs de Livres.
שירה
- Les mains coupeuses de mémoire, éditions P.J. Oswald 1958
- Le maître-mur, éditions Alluvions 1958 ; Action poétique, 1962 et version entièrement refondue et augmentée, Dumerchez, 2004
- Lapsus, Seuil, 1971
- L’amour élémentaire, l’Ether Vague, 1982
- Bonheur mais sur quel ton le dire, l’Harmattan 1996
- Peuples d’argile, forêts d’étoile, l’Harmattan, 2000
סיפורת
- Le rêve des animaux rongeurs, l’Harmattan, 1998
- Quelques pages arrachées au grand livre des rêves, l’Harmattan, 1998
- Les passants, Payot 1987
- Petites bibles pour mauvais temps, l’Harmattan, 2001
- Même les oiseaux ne peuvent pas toujours planer, L'Harmattan, 2007
פרסים
- פרס תיאטרון "הבימה" (על "מר סליק", בתרגום חיים גורי, 1972)
- Villa Medicis Hors les Murs (Less Passants, 1992)
- Prix Radio SACD, 1999
- פרס בוכמן לזיכרון השואה, 1999
לקריאה נוספת
- Bettina Liebowitz Knapp, Liliane Atlan, Rodopi, 1988
- Léonard Rosmarin, Liliane Atlan ou la quête de la forme divine, éditions Gref et l’Harmattan, 2004
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של ליליאן אטלן- ג'ודית מורגנרות סניידר, ליליאן אטלן, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- http://data.bnf.fr/11889352/liliane_atlan/#rdt70-11889352 ליליאן אטלן בספריה הלאומית הצרפתית
https://www.youtube.com/watch?v=6OETX3cFOHA סרטון על ליליאן אטלן, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ אמיר אוריין, Mr. Slik or the Dry Land Sickness, 1971, באתר "All About Jewish Theatre" (באנגלית)
