ליליאנה סגרא
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. ליליאנה סגרא (באיטלקית Liliana Segre; נולדה ב-10 בספטמבר 1930 במילאנו) היא "סנטורית לכל החיים" איטלקיה אשר מונתה על ידי נשיא איטליה סרג'ו מטרלה ב-19 בינואר 2018.[1]
סגרא נולדה במשפחה יהודית בשנת 1930, ובגיל 8, לאחר פרסום פקודות חוקי הגזע ב-1938, גורשה מבית ספרה. בשנת 1943 נעצרה וגורשה למחנה הריכוז בירקנאו יחד עם רבים מבני משפחתה. לאחר 1990 היא החלה לשאת הרצאות בפומבי, ולשתף את הציבור הרחב ובעיקר את הקהל הצעיר אודות חוויות ההשרדות שלה.
ביוגרפיה.
כילידת מילאנו למשפחה יהודית, ליליאנה סגרא התגוררה עם אביה אלברטו, והוריו (סביה) ג'וזף סגרא ואולגה לבית לאובי. אמה, לוסיה פוליג'ינו, נפטרה כאשר לליליאנה טרם מלאה שנה אחת. משפחתה הייתה חילונית, וגילויה על מוצאה היהודי התרחש רק ב-1938, בעקבות יישום חוקי הגזע האיטלקי, אשר הורו לגרשה מבית ספרה.[2]
בעקבות התעצמות גלי הרדיפות אחר היהודים באיטליה, אביה של סגרא החביאה בבית חבריו באמצעות מסמכים מזויפים. ב-10 בדצמבר 1943, בגיל שלוש עשרה, ליליאנה סגרא ניסתה להימלט יחד עם אביה ושני בני דודיה לשווייץ, אך ארבעתם נדחו על ידי הרשויות השווייצרית. למחרת, היא נעצרה על ידי פשיסטים בסלווטה די ויג'ו שבנפת וארזה. לאחר שישה ימי שהיה בכלא בווארזה, היא נשלחה לקומו ולבסוף למילאנו, שם הייתה עצורה למשך 40 ימים.
ב-30 בינואר 1944 נשלחה ליליאנה סגרא מרציף 21 של תחנת הרכבת המרכזית של מילאנו אל מחנה הריכוז אושוויץ, אליו הגיעה לאחר שבעה ימי מסע. היא הופרדה מיידית מאביה אלברטו והייתה זו הפעם האחרונה שראתה אותו בחיים. אלברטו סגרא נרצח ב-27 באפריל 1944. ב-18 במאי 1944 נעצרו סביה, ג'וזף ואולגה באינבריג'ו (Inverigo), אשר בפרובינציה של קומו, וגורשו לאחר מספר שבועות למחנה אושוויץ, בו הם נרצחו עם הגעתם, ב-30 ביוני.
במהלך הסלקציה שעברה ליליאנה, היא קועקעה עם המספר הסידורי 75190. היא סופחה לעבודת כפייה באיגוד תחמושת המפעל, אשר היה שייך לסימנס, במשך שנה אחת. במהלך שהותה היא עברה שלוש סלקציות נוספות. בסוף ינואר 1945, לאחר פינוי המחנה, היא שרדה את צעדת המוות לכיוון גרמניה.
ליליאנה סגרא שוחררה על ידי הצבא האדום ב-1 במאי 1945 ממחנה הריכוז מלכוב, שהיה מסונף למחנה הריכוז ראוונסבריק, גרמניה. מתוך 776 ילדים איטלקיים שגורשו למחנה הריכוז אושוויץ בגיל 14 או פחות, רק 35 שרדו. ביניהם הייתה ליליאנה.[3]
לאחר השואה הנאצית, ליליאנה סגרא עברה לגור במארקה בו היא חיה עם סביה מצד אמה, שהיו השורדים האחרונים מכל בני משפחתה. ב-1948 פגשה ליליאנה את אלפרדו בליי פאצ'ינו, קתולי אשר שב אף הוא ממחנות הריכוז הנאציים אליהם גורש כיוון שסירב להצטרף לרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. הזוג נישא בשנת 1951 ונולדו להם שלושה ילדים.[4][5]
עדותה של ניצולה
.jpg)
במשך שנים רבות סגרא שמרה בפרטיות את זיכרונותיה מהזוועות אותם עברה, ולא שיתפה פומבית את חוויות ההשרדות מתקופת השואה. בדומה לרבים מדור השורדים, הדרך בה יכלו להחלים ולהתאושש מהעבר הייתה להתמקד בבניית חיים חדשים ונורמליים במידת האפשר. סגרא אף זוכרת, שלתחושתה לא הייתה אוזנת קשבת שהייתה מוכנה להתמודד עם הזכרונות הקשים אשר נשאה בליבה:
היה זה קשה מאוד עבור קרובי לחיות עם חיה פצועה כפי שהייתי: נערה/ילדה צעירה, שאך חזרה מגיהנום, מקום בו ציינות והכנעות נדרשו. מהר מאוד למדתי לשמור את זכרונותיי הטרגיים ואת העצב המר לעצמי. אף אחד לא הבין אותי. אני הייתי זו שאמורה להסתגל לעולם החדש, בו נהוג לרצות להשאיר את המאורעות הכואבים שחלפו לא מזמן מאחור, עולם של רצון להתחיל מחדש והשתוקקות להנאה ושאננות נטולת דאגות"
רק בראשית שנת 1990 החליטה סגרא לפרוע את השתיקה לגבי חוויותיה: היא החלה להופיע בבתי ספר, באסיפות ובכנסים ולספר לאנשים צעירים אודות חייה. היא החליטה לדבר גם בשם מיליוני הנספים והשורדים שאין באפשרותם לדבר. בשנת 1997, היא הייתה בין העדים של הסרט הדוקומנטרי Memoria, הציג את ברלין, פסטיבל הסרטים הבינלאומי.[6]
בשנת 2004 היא רואיינה לצד גוטי הרשקוביץ באוור וג'וליאנה פיורנטינו טדסקי, על ידי דניאלה פדואן ב"Come una rana d'inverno. Conversazioni con tre donne sopravvissute ad Auschwitz" ("כמו צפרדע בחורף. שיחות עם שלוש נשים ששרדו מאושוויץ"). ב-2005 שוחזר סיפור הישרדותה ביתר פירוט בספר-ראיון על ידי עמנואלה סופרוויזוטה "Sopravvissuta ad Auschwitz. Liliana Segre fra le ultime testimoni della Shoah" ("שרדה באושוויץ - ליליאנה סגרא - מהעדים האחרונים של השואה").[7]
בשנת 2009, קולה נכלל בפרויקט " Racconti di chi è sopravvissuto" ("סיפוריהם של אלו אשר שרדו"), מחקר שנערך בין 1995 ו-2008 על ידי מרצ'לו פזטי מטעם המכון המרכזי לדוקומנטציה יהודית בת זמננו של מילאנו, אשר הוביל לאיסוף עדויות של כמעט כל ניצולי השואה ממוצא איטלקי ממחנות הריכוז הנאציים אשר נותרו בחיים. באותה שנה, היא השתתפה בסרטו של מוני עובדיה-הסרט תיעודי "Binario 21" (רציף 21) בבימויה של פליצ'ה קאפה, אשר נוצר בהשראת השיר "Dos lid funem oysgehargetn yidishn folk" ("שיר הרצח של העם היהודי") אשר נכתב על ידי המשורר היהודי ממוצא רוסי יצחק קצנלסון.[8]
ב-27 בנובמבר 2008, העניקה אוניברסיטת טריאסטה לליליאנה סגרא את התואר דוקטור של כבוד בתחום המשפט.[9] ב-15 בדצמבר 2010 אוניברסיטת ורונה העניקה לה תואר דוקטור של כבוד בתחום מדעי החיים.[10]
סנטורית לכל החיים
ב-19 בינואר 2018, במלוא 80 שנה לחוקי הגזע האיטלקיים (Italian Racial Laws), נשיא איטליה, סרג'ו מטרלה העניק לליליאן סרגא את התואר "סנטורית לכל החיים", על בסיס הפקודה ה-51 של החוק האיטלקי, בעבור תרומה בעל ערך רב לחברה.
ליליאן סרגא היא האשה הרביעית הנושאת בתפקיד זה, לאחר קאמילה רברה, ריטה לוי מונטלצ'יני ואלנה קטנאו.
עבודות
- Un infanzia perduta. Voci dalla Shoah. Testimonianze per non dimenticare. Firenze: La Nuova Italia. 1996. ISBN 882211762X.
- Daniela Palumbo (2015). Fino a quando la mia stella brillerà. prefazione di Ferruccio De Bortoli. Piemme. ISBN 8856639491.
- Enrico Mentana (2015). La memoria rende liberi. Milano: Rizzoli. ISBN 978-88-17-07568-8.
- Siamo Qui Siamo Vivi. Il diario inedito di Alfredo Sarano e la famiglia scampati alla Shoah. a cura di Roberto Mazzoli prefazione di Liliana Segre. (Edizioni San Paolo, Milano 2017). ISBN 978-88-922-1241-1
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Profile, corriere.it; accessed 24 March 2018.(באיטלקית)
- ^ Liliana Picciotto 2001
- ^ Bruno Maida 2013, pp. 254 and 267
- ^ Alessia Rastelli (13 באוגוסט 2012). ""Mi capì vedendo il tatuaggio"". Corriere della Sera. ארכיון מ-5 בפברואר 2016. נבדק ב-19 בינואר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Liliana Segre senatrice a vita, grande emozione a Pesaro/FOTO". il Resto del Carlino. 19 בינואר 2018. ארכיון מ-19 בינואר 2018. נבדק ב-19 בינואר 2018.
Cittadia onoraria, trascorre in città molta parte delle sue vacanze e qui ha incontrato il marito
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Memoria - Italy 1997 - Dir: Ruggero Gabbai". נבדק ב-2018-03-27.
- ^ Liliana Segre; Emanuela Zuccalà (2005). Sopravvissuta ad Auschwitz: Liliana Segre fra le ultime testimoni della Shoah (באיטלקית). Milan: Paoline.
- ^ "Binario 21 (2009)".
- ^ "Trieste: laurea "honoris causa" in Giurisprudenza a Liliana Segre". ANED. אורכב מ-המקור ב-25 בדצמבר 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Laurea honoris causa a Liliana Segre". UniVRmagazine (באיטלקית). 2010-12-06.
