לימודי תרבות

לימודי תרבות הוא שדה מחקר אקדמי בינתחומי המשלב כלכלה פוליטית, סוציולוגיה, ספרות, תקשורת, קולנוע, תרבות אינטרנט, אנתרופולוגיה, פילוסופיה, תאוריה של האומנות וביקורת על מנת ללמוד תופעות תרבותיות בחברות שונות ובהקשרים שונים. החוקרים בלימודי התרבות מתרכזים בשאלה כיצד תופעות שונות מתייחסות לנושאי אידאולוגיה, לאומיות, אתניות, מעמד ומגדר.

מקורות לימודי התרבות

את המקורות התאורטיים של לימודי התרבות ניתן למקם בכמה שדות שיח: בפילוסופיה המודרנית - רנה דקארט, דייוויד יום, עמנואל קאנט ופרידריך ניטשה, בתאוריות סוציולוגיות הצומחות במאה ה-19 - קרל מרקס, מקס ובר, אמיל דורקהיים ואחרים, בבלשנות המודרנית ובמיוחד בתפיסת הלשון של פרדינן דה-סוסיר, ובתאוריות פסיכואנליטיות על נפש האדם שהתגבשו החל מהעשורים האחרונים של המאה ה-19. שדות שיח אלו הובילו לצמיחת התאוריות והגישות הבולטות בחקר התרבות. שלושה מושגים מרכזיים אשר חוזרים ומופיעים בגלגולים שונים בתאוריות אלה הם: מושג ה'אידאולוגיה' במחשבה המרקסיסטית, מושג 'הסובייקט' במחשבה הפסיכואנליטית, ומושג 'השפה' שפותח על ידי דה-סוסיר ככלי לייסוד הסמיוטיקה (מדע הסימנים).

מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 המונח לימודי תרבות מתייחס למסגרת של מחקר ותאוריה שמעוגנת במסורת החשיבה המרקסיסטית ומיישמת אותה במחקר התרבות בת זמננו. הדגש ההתחלתי של לימודי תרבות היה בתחום התרבות הפופולרית והמדיה, אך בהמשך הוא התרחב לתחומים כגון תפיסת הגוף ודימוייו, סביבה, זיכרון ועוד. התגבשותם של לימודי תרבות במובנם זה לכדי תחום מוגדר ונפרד הושפעה במידה מכרעת מפעילותה של קבוצת חוקרים ב"מרכז ללימודי תרבות עכשווית" באוניברסיטת בירמינגהם, אנגליה, בשנות ה-70 של המאה ה-20. עבודתה של "אסכולת בירמינגהם" ממשיכה במישרין את זו של "אסכולת פרנקפורט" והיא בגדר ציון דרך ורגע מכונן בתולדותיו של תחום חקר צעיר יחסית זה. בעקבותיה נעשו לימודי התרבות תחום ידע שנשזר אל תוך דיסציפלינות קיימות במדעי החברה והרוח, תוך אתגור מסגרות חשיבה קיימות.

חשיבה מרקסיסטית

הנחת היסוד של הגישה המרקסיסטית לחקר החברה בת זמננו היא שהמשטר הקפיטליסטי המאפיין את העידן המודרני מושתת על יחסים של כוח וניצול ועל היגיון של צבירה מתמדת של הון, שמניב מצבים מחריפים והולכים של תחרותיות והישגיות. תוצאה מרכזית של מצב זה היא הכפפה של בני אדם למצב שבו תכליתנות ותועלתנות מכתיבות את הבנת המציאות. מנקודת מבט זו המציאות הקפיטליסטית נתפסת כבעייתית, הן מבחינה מוסרית והן מבחינת יכולתם של בני אדם רבים ככל האפשר לממש חיים של חופש, שוויון ואושר.

החתירה לשינוי המציאות של המשטר הקפיטליסטי היא אחד היסודות המגדירים גם את הגישה הנאו-מרקסיסטית, השונה מן המרקסיזם המסורתי בדגש הרב שהיא שמה על חקר התרבות. גישה זו מייחסת לתרבות ולאמנות שני תפקידים מנוגדים: אישוש (קונפירמציה) - דהיינו שעתוק המציאות החברתית, הצגתה כמובנת מאליה, ראויה, לגיטימית ומוצדקת, או לחלופין ביקורת על המציאות החברתית - הצגה וחשיפה של הכוחניות, חוסר הצדק וחוסר השוויון, ושימוש בתרבות ככלי חתרני. הדיון הנאו-מרקסיסטי מנסה לספק ניתוחים המבהירים מתי וכיצד התרבות פועלת כגורם המשעתק את המציאות החברתית או לחלופין גורם ביקורתי החותר תחתיה. משמעותה של החתירה לשינוי המציאות היא שתפקידו של המבקר הוא תפקיד מהפכני בהכרח. עמדה זו השפיעה באופן ישיר על תפיסת האקטיביזם של לימודי התרבות.

במאה ה-20, ובעיקר במחציתה השנייה, היו לדיון הנאו-מרקסיסטי בתרבות ואמנות שלושה כיוונים תאורטיים-מחקריים עיקריים:

• מפעלה של מסגרת ההגות והמחקר הידועה בשם "אסכולת פרנקפורט", המזוהה לרוב עם המושג "תאוריה ביקורתית"
• המסגרת הידועה בשם "אסכולת בירמינגהם", המזוהה לעיתים עם המושג "תאוריה של תת-תרבויות"
• ההקשר הבין-תחומי שקיבל את השם "לימודי תרבות"

אסכולת פרנקפורט

מקורה של אסכולת פרנקפורט הוא המכון למחקר חברתי שהוקם באוניברסיטת פרנקפורט ב-1923. אסכולה זו שילבה לתוכה היבטים מרקסיסטיים, פורמליסטיים ופסיכואנליטיים. החוקרים יוצאי אסכולה זו הצביעו על דכאנותה של התרבות המערבית, ובעיקר של תרבות ההמונים ותוצריה - "חרושת התרבות". לטענתה, הפופולריות של חרושת התרבות מדכאת ומחסלת את התודעה בדרכי נועם. קהל הצרכנים מקבל אמנם מה שהוא רוצה, אך תוצרים אלה הופכים אותו לגוף צייתן וסתגלני, שבוי באידאולוגיות של בידור והנאה, ועומד חסר אונים מול אי הצדק, אי השוויון והניצול שיוצרים המבנים החברתיים הקיימים. אנשי אסכולת פרנקפורט וממשיכיהם מאופיינים בגישה הביקורתית שלהם. גישה זו היא אופציה פוליטית שאינה משתפת פעולה עם מנגנוני הזהות היציבים של המערכת החברתית, הצרכנית והתרבותית.

אסכולת בירמינגהם

בשנת 1964 הוקם באוניברסיטת בירמינגהם שבאנגליה "המרכז ללימודי תרבות עכשווית" (Centre of Contemporary Cultural Studies - CCCSׂׂ) . מקימי המרכז היו ארבעה חוקרים בריטיים: ריצ'רד הוגארט , ריימונד ויליאמס, א.פ. תומפסון וסטיוארט הול . הארבעה לא היו אנשי רוח שצמחו מתוך האקדמיה, אלא הגיעו מתחומי העשייה החברתית והחינוכית, וביקשו לשלב במרכז ללימודי תרבות הגות ופרקטיקה יחד עם אקטיביזם חברתי. ארבעתם צמחו מרקע של מעמד הפועלים והתעניינו בשאלת התרבות מזווית מעמדית. מחקריהם בחנו את התרבות הפופולרית של מעמד הפועלים התעשייתיים - כגון הרגלי בילוי, מוזיקה ותיאטרון קהילתי - תוך ניסיון להתחקות אחר האופנים בהם פרקטיקות אלה עיצבו את דמותה התרבותית של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה.

עבודתם של חוקרי המרכז בבירמינגהם מאופיינת על ידי שני חידושים מתודיים שהיו מרעישים לזמנם. הראשון הוא עירוב התחומים בין תרבות גבוהה לנמוכה, והאופן שבו אפשר לחקור את שתיהן באותה מידה של אחריות ורצינות ואף להפיק מהן תובנות משמעותיות שיש להם ערך ללא קשר למקורן התרבותי. הם התמקדו באופן שבו התרבות הגבוהה ותרבות ההמונים נמהלות זו בזו ומשפיעות זו על זו. החידוש המתודי השני התבטא בעירוב תחומי המחקר - מחקר אינטרדיסציפלינרי, המתבונן בתופעה תרבותית עכשווית באמצעות סינרגיה של תחומי דעת שונים - סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, פסיכולוגיה ועוד. בעקבות חידושים אלה הפקעת תחומי מחקר מרשותה של דיסציפלינה בלעדית מזוהה עד היום עם הפרקטיקה אקדמית של לימודי תרבות.

חוקרי אסכולת בירמינגהם עיצבו לא רק את המתודולוגיה של לימודי התרבות, אלא גם את הפוליטיקה שלה. התרבות נתפסה בעיניהם כאוסף של פרקטיקות שמתקיימות בזירת מאבק. הם תיארו את האופן שבו קבוצות שונות ומעמדות שונים יוצרים פרקטיקות תרבותיות, על מנת להיאבק על דומיננטיות תרבותית ולגיטימציה אזרחית, כלכלית ומעמדית. אל מול מאבק זה תפקידו של החוקר אינו רק להיות מתבונן מהצד - עליו ליטול חלק פעיל בעיצובה ובתיקונה של התרבות שבה הוא שותף. הם התבססו כאמור על החשיבה המרקסיסטית, בתחילה על התפיסה הסטרוקטורליסטית של לואי אלתוסר, ובהמשך, בשנות ה-70 המאוחרות, בעיקר על המשגת "ההגמוניה" של אנטוניו גרמשי. במקביל, הם הרחיבו את תחומי מחקריהם לבחינת הקשר בין תרבות לזהות - מגדרית, מעמדית, ועוד. לצורך מחקרים אלה אנשי אסכולת בירמינגהם הרחיבו את ההגדרה של "מהו טקסט" באופן שזו תכלול לא רק תוכני מדיה, אלא כל פעילות אנושית שניתן לחקור אותה למצוא בה משמעות, כגון טקסים חברתיים, מודעות פרסומת, אופנה ועוד. הם ראו בטקסטים שיקוף להלכי הרוח החברה, אותם בחנו גם מתוך קשרי הגומלין בין טקסטים שונים, וכל זאת תמיד בהקשרים של מקום וזמן.

לימודי תרבות לקראת סוף המאה ה-20

לימודי התרבות כיום עומדים בסימנן של תופעות כגון טשטוש הגבולות בין תרבות גבוהה לפופולרית, השתכללות אמצעי הייצוג לכדי מצב בו הקשר בינם לבין המציאות הממשית נעשה סבוך ובלתי ישיר, ופריחה של ריבוי אמיתויות וריבוי תפיסות עולם אסתטיות. יש הרואים במצב זה אפשרות להגשמה נרחבת של התבטאויות ביקורתיות, ויש הרואים בו הכפפה טוטלית וגורפת של העשייה התרבותית לאינטרסים אידאולוגיים של הקפיטליזם המאוחר ואובדן היכולת הביקורתית. היסטורית ניתן לראות תהליך ליניארי של הרחבה ושכלול בכל הקשור לייחוס של ביקורתיות לחלקים של התרבות הפופולריים, וכן להתמקדות בסוגיות חברתיות המהוות מוקד של תהליכי שעתוק או ביקורתיות. אנשי אסכולת פרנקפורט הטילו ספק ביכולתה של התרבות הפופולרית להיות ביקורתית כלפי הקפיטליזם. לעומתם אנשי אסכולת בירמינגהם פיתחו מידה לא מבוטלת של גמישות ופתיחות לאפשרות קיומה של ביקורתיות בתרבות הפופולרית, וכן מיקדו את הדיון בשעתוק וביקורתיות לסוגיות הקשורות לתרבויות של צעירים ולמעמד חברתי. בהמשך, לימודי התרבות הוסיפו והרחיבו גמישות זו עד לכדי ייחוס ביקורתיות כמעט לכל התופעות של התרבות הפופולרית; אתניות ומיגדר נוספו בהמשך גם הם לרשימת ההקשרים הנחקרים, כמוקדים של שעתוק או ביקורתיות.

לימודי התרבות במתכונתם הרחבה התפשטו בשנות ה-80 לאוניברסיטאות בארצות הברית, שם יושמו בשדות מחקר שונים, כגון לימודי תקשורת, חינוך, סוציולוגיה וספרות. Cultural Studies, הביטאון המרכזי בתחום, יוצא לאור מאז שנת 1987 בארצות הברית.

לימודי תרבות בישראל

בישראל יש מגוון תוכניות ללימודי תרבות במוסדות אקדמיים שונים. מכללת ספיר מציעה תוכנית לימודים לתואר ראשון בלימודי תרבות, בעוד שהאוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה הפתוחה מציעות תוכניות ללימודי תואר שני.

ראו גם

המפנה התרבותי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לימודי תרבות בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28853687לימודי תרבות