תרבות גבוהה
.jpg)
תרבות גבוהה כוללת את האובייקטים התרבותיים בעלי ערך אסתטי, שהחברה מעריכה אותם באופן קולקטיבי כאמנות מופתית. [1] זה עשוי לכלול גם יצירות אינטלקטואליות הנחשבות לבעלות ערך פילוסופי, היסטורי או ספרותי עליון, כמו גם חינוך המטפח עיסוקים אסתטיים ואינטלקטואליים כאלה.
הגדרה
בשימוש פופולרי, המונח תרבות גבוהה זוהה עם תרבות המעמד העליון (אריסטוקרטיה) או עם קבוצת הסטטוס של המשכילים (האינטליגנציה); וכן עם המאגר המשותף של הידע והמסורות רחבות הטווח של החברה (למשל תרבות עממית) החוצות את המערכת המעמדית של החברה. מבחינה סוציולוגית, המונח תרבות גבוהה מנוגד למונח תרבות נמוכה, צורות התרבות הפופולרית המאפיינות את המעמדות החברתיים הפחות משכילים, כמו הברברים, הפיליסטיניזם והוי פולוי (ההמונים). [2]
תפיסה
בהיסטוריה האירופית, תרבות גבוהה נתפסה כמושג תרבותי משותף למדעי הרוח, עד אמצע המאה ה -19, אז הציג מת'יו ארנולד את המונח תרבות גבוהה בספר תרבות ואנרכיה (1869). ההקדמה מגדירה תרבות כ"עשייה חסרת פניות אחר שלמות האדם" הנוהה, מקובלת ומושגת על ידי מאמץ "להכיר את הטוב ביותר שנאמר ונהגה בעולם". הגדרה ספרותית כזו של תרבות גבוהה כוללת גם פילוסופיה. יתרה מזאת, הפילוסופיה של האסתטיקה המוצעת בתרבות הגבוהה היא עוצמה לתועלת מוסרית ופוליטית. באופן קריטי, המונח "תרבות גבוהה" מנוגד למונחים "תרבות פופולרית" ו"תרבות המונים ". [3]
בהערות לקראת הגדרת התרבות (1948) אמר ת"ס אליוט כי תרבות גבוהה ותרבות פופולרית הם חלקים הכרחיים ומשלימים בתרבות של חברה. ב"שימושי האוריינות" (1957) מציג ריצ'רד הוגרט את החוויה הסוציולוגית של הגבר והאישה ממעמד הפועלים ברכישת האוריינות התרבותית, באוניברסיטה, המאפשרת ניידות חברתית כלפי מעלה. בארצות הברית המשיכו הרולד בלום ופרנק ריימונד ליוויס את ההגדרה תרבות גבוהה, דרך הקאנון המערבי של הספרות.
תאורטיקן התקשורת סטיבן ג'ונסון כותב כי בניגוד לתרבות הפופולרית, "הקלאסיקות - וקלאסיקות לעתיד - הן" בזכות עצמן התיאורים וההסברים של מערכות התרבות שהניבו אותם." לדבריו, "האופן המכריע שיוצר שוני בין תרבות ההמונים ואמנות גבוהה" הוא שיצירות אינדיבידואליות של תרבות המונים פחות מעניינות את המגמות התרבותיות הרחבות יותר שהולידו אותן.[4]
תולדות התרבות הגבוהה במערב
התרבות הגבוהה של המערב מקורה במסורות העולמיות הקלאסיות של החיים האינטלקטואליים והאסתטיים ביוון העתיקה (מאז המאה השמינית לפני הספירה - 147 לספירה) ורומא העתיקה (753 לפני הספירה - 476 לספירה). כמיטב המסורת הגרקו-רומאית הקלאסית, המודליות האידיאלית של השפה פורסמה ונשמרה ביצירות בעלות סגנון גבוה (דקדוק נכון, תחביר ומשלב מילולי). צורות מסוימות של שפה שימשו סופרים בתקופות מוערכות ונחשבו בעת העתיקה וברנסאנס כמודלים תקפים ונצחיים וכסטנדרטים נורמטיביים של מצוינות; למשל ניב היוונית האטית של היוונית הקדומה המדוברת ונכתבת על ידי המחזאים והפילוסופים של אתונה הפריקלאית (המאה החמישית לפני הספירה); וצורת הלטינית הקלאסית המשמשת ב"תור הזהב" של התרבות הרומית (בערך 70 לפני הספירה - 18 לספירה) המיוצגת על ידי דמויות כמו קיקרו וורגיליוס. צורת חינוך זו הייתה מוכרת ליוונים כפאידיאה (παιδεία), שתורגמה על ידי הרומאים ללטינית כהומניטאס [5] מכיוון שהיא שיקפה צורת חינוך שמטרתה לשכלל את הטבע האנושי, ולא לרכוש כישורים טכניים או מקצועיים. אכן, העולם היווני-רומי נטה לראות בעבודות מלאכה, טכניות ומסחריות ככאלו הכפופות לפעילויות אינטלקטואליות גרידא. [6]
מתוך רעיון האדם "החופשי" עם עיתות פנאי המאפשרות רדיפה אינטלקטואלית ואסתטית, נוצרה ההבחנה הקלאסית בין האמנויות "הליברליות" - אלו האינטלקטואליות שנעשות למען עצמן, לעומת האמנויות "המכניות" שהיו קשורות לעבודת כפיים ונעשו לצורך פרנסה. [7] זה מרמז על קשר בין תרבות גבוהה למעמדות הגבוהים שעושרם איפשר להם פנאי רב לטיפוח אינטלקטואלי. הג'נטלמן הנינוח היה חופשי להתמסר לפעילויות הראויות ל"אדם חופשי" [8] - כאלה שנחשבות ככרוכות במצוינות ובאצילות אמיתית לעומת תועלת גרידא.
בתקופת הרנסאנס, הערכים האינטלקטואליים הקלאסיים של התרבות הגרקו-רומאית שהתגלתה מחדש היו ההון התרבותי של המעמדות העליונים (והשאפתניים), וכוונו להתפתחות מלאה של היכולות האנושיות האינטלקטואליות, אסתטיות ומוסריות. אידיאל זה הקשור להומניזם (מונח מאוחר יותר שמקורו במדעי הרוח או הסטודיא הומניטטיס - studia humanitatis), תוקשר ברנסאנס האיטלקי דרך מוסדות כמו בתי הספר של הרנסאנס. ההומניזם של הרנסאנס התפשט עד מהרה דרך אירופה והפך לחלק גדול מהבסיס של חינוך המעמד הגבוה במשך מאות שנים. לגבר ואישה בעלי שאיפות חברתיות שהתכוונו לעלות במדרגות החברה, ספר החצר (1528) מאת בלדסארה קסטיליאונה מורה לרכוש ולהחזיק בידע בקלאסיקות הגרקו-רומאיות, בהיותן חינוך בלתי נפרד מהפרסונה החברתית של האצולה. תרומה מרכזית של הרנסאנס הייתה העלאת הציור והפיסול למעמד השווה לאומנויות הליברליות (ומכאן שהאמנות החזותית אבדה עבור האליטות כל קשר שלילי מתמשך עם אומנות ידנית) ההתייחסויות המוקדמות לרנסאנס של ליאון בטיסטה אלברטי סייעו בעניין זה.
התפתחות המושג "תרבות גבוהה" הוגדרה מלכתחילה במונחים חינוכיים בעיקר בתור מחקר ביקורתי וידע של האומנויות ומדעי הרוח הגרקו-רומאים אשר מספקים חלק גדול מבסיס התרבות והחברה האירופאית. עם זאת, חסות אריסטוקרטית לאורך רוב התקופה המודרנית הייתה חשובה גם לתמיכה וליצירה של יצירות חדשות של תרבות גבוהה במגוון האומנויות, המוזיקה והספרות. ההתפתחות העצומה שבאה לאחר מכן של השפות והתרבויות האירופיות המודרניות פירושה שההגדרה המודרנית של המונח "תרבות גבוהה" חובקת לא רק טקסטים יוונים ולטיניים, אלא קאנון רחב בהרבה של ספרות, פילוסופיה ומדעים נבחרים הן בשפות קדומות והן במודרניות. לחשיבות דומה זכו יצירות אמנות ומוזיקה הנחשבות לאיכותיות ביותר ובעלות השפעה רחבה ביותר (למשל הפרתנון, הציור והפיסול של מיכאלאנג'לו, המוזיקה של באך וכו'). טקסטים ויצירות אמנות אלה יחדיו, מהווים את הממצאים המופתיים המייצגים את התרבות הגבוהה של העולם המערבי.
מסורות תרבותיות
במסורות המערביות ובחלק ממזרח אסיה, אמנות הממחישה את דמיונו של האמן זוכה למעמד של אמנות גבוהה. במערב החלה מסורת זו ביוון העתיקה, קיבלה חיזוק ברנסאנס, וברומנטיקה, אשר ביטלה את הררכיית הז'אנרים בתוך האמנויות היפות, שהתבססה בעידן הרנסאנס. בסין הייתה הבחנה בין ציור הדיו של הפקידים המלומדים לבין היצירה שהופקה על ידי אמנים עממיים, שעבדו בסגנונות שונים ברובם, או לאומנויות הדקורטיביות כמו חרסינה סינית, שהופקו על ידי בעלי מלאכה לא מוכרים העובדים במפעלים גדולים. הן בסין והן במערב ההבחנה הייתה ברורה במיוחד בציור נוף, אשר במשך מאות שנים נתפסו כיצירי דמיונו של האמן, ונחשבו כיצירות נעלות.
בירה תרבותית
באירופה המרובדת מבחינה חברתית וביבשת אמריקה, היווה הטיול הגדול את ההתנסות ממקור ראשון לתרבות הגבוהה של המערב, שבאה לידי ביטוי באמצעות טקס מעבר שהשלים את חינוך הפורמלי של הג'נטלמן, האצולה, האריסטוקרטיה, והבורגנות, עם נקודת מבט עולמית על החברה והציוויליזציה. הסיור שאחרי האוניברסיטה במרכזי התרבות באירופה סיפק תועלת מעמדית חברתית של הון תרבותי המועבר דרך מוסדות בעלי מעמד גבוה (בתי ספר, אקדמיות, אוניברסיטאות) שנועדו לייצר את הג'נטלמן האידיאלי של אותה חברה.
התפיסה האירופית של תרבות גבוהה כללה טיפוח של נימוסים מעודנים; חינוך לטעם באומנויות יפות כמו פיסול וציור; הערכה למוזיקה קלאסית ולאופרה בהיסטוריה המגוונת ובצורותיה הרבות; הכרת הכתבים ההומניים (literae humaniores) המיוצגים על ידי מיטב הסופרים היוונים והלטיניים, ובאופן נרחב יותר חשיפה למסורות האמנות הליברליות (למשל פילוסופיה, היסטוריה, דרמה, רטוריקה ושירה) של התרבות המערבית, וכן היכרות כללית עם מושגים חשובים בתאולוגיה, מדע ומחשבה פוליטית.
אומנות גבוהה
חלק גדול מהתרבות הגבוהה מורכב מההערכה למה שמכונה לעיתים "אמנות גבוהה". מונח זה רחב למדי מההגדרה של ארנולד ומלבד ספרות הוא כולל גם מוזיקה, אמנות חזותית (בעיקר ציור) וצורות מסורתיות של אמנויות הבמה (כולל קולנוע במידה מסוימת). האומנות הדקורטיבית בדרך כלל לא תחשב לאמנות גבוהה. [9]
המוצרים התרבותיים הנחשבים לרוב כחלק מתרבות גבוהה הם ככל הנראה אלו המיוצרים בתקופות של ציוויליזציה גבוהה, שלגביה חברה עירונית גדולה, מתוחכמת ועשירה מעניקה מסגרת הכשרה אסתטית קוהרנטית, מודעת ורחבת היקף, ולאומנויות החזותיות, חומרי המקור ועבודות ממומנות. סביבה כזו מאפשרת לאמנים, באופן הכי נגיש וזמין, לממש את הפוטנציאל היצירתי שלהם עם כמה שפחות אילוצים מעשיים וטכניים. אף על פי שהמושג המערבי של תרבות גבוהה מתרכז באופן טבעי במסורת הגרקו-רומאית, והתחדש מעת הרנסאנס ואילך, תנאים כאלה היו קיימים גם במקומות אחרים בתקופות אחרות.
מוזיקה אומנותית
מוזיקה אמנותית (או מוזיקה רצינית [10] או מוזיקה משכילה) היא מונח גג שהתייחס למסורות מוזיקליות שקשורות בשיקולים מבניים ותאורטיים מתקדמים ומסורות מוזיקליות כתובות.[11] הרעיון של מוזיקה אמנותית הוא הבחנה מוזיקולוגית תכופה ומוגדרת היטב. המוזיקולוג פיליפ תג, למשל, מתייחס למוזיקה אמנותית כאל "משולש אקסיומטי המורכב ממוזיקה" 'עממית', 'אמנות' ומוזיקה 'פופולרית' ". הוא מסביר כי כל אחד משלושת מרכיבים אלו מובחן מהשניים האחרים על פי קריטריונים מסוימים, כאשר מוזיקה תרבותית גבוהה מופיעה לרוב בפני קהל בעוד שמוזיקה עממית היא באופן מסורתי שיתופית יותר. [12] בהקשר זה, "מוזיקת אמנות" מתרחשת לעיתים קרובות כמונח מנוגד ל"מוזיקה פופולרית "ול"מוזיקה מסורתית" או "מוזיקה עממית". [13] [14]
סרט אמנותי
סרט אמנותי הוא תוצאה של יצירת סרטים שהם בדרך כלל סרטים רציניים, עצמאיים, המכוונים לקהל נישה ולא לקהל המוני. [15] מבקרי קולנוע ומחקרי קולנוע מגדירים בדרך כלל "סרט אמנותי" באמצעות "... קאנון של סרטים ותכונות פורמליות המסמנות אותם כשונים מסרטי הוליווד של הזרם המרכזי", הכולל, בין השאר, אלמנטים כמו: סגנון של ריאליזם חברתי. ; דגש על האקספרסיביות הסמכותית של הבמאי או הסופר; והתמקדות במחשבות ובחלומות של דמויות, במקום להציג סיפור ברור ומונע מטרה. לדברי חוקר הקולנוע דייוויד בורדוול, "קולנוע אמנותי עצמו הוא ז'אנר קולנוע, עם מוסכמות מובחנות משלו." [16]
קידום תרבות גבוהה
המונח היה תמיד יעד פגיע להתקפה וגינוי כאליטיזם, ובתגובה לכך, רבים מחסידי התפיסה הקדישו מאמצים רבים לקידום התרבות הגבוהה בקרב ציבור רחב יותר מאשר הבורגנות המשכילה מאוד, שהייתה הטריטוריה הטבעית לכך. הייתה מגמה, החל מהמאה ה -19, לפתוח מוזיאונים ואולמות קונצרטים לקהל הרחב כדי לאפשר לו גישה לתרבות גבוהה. דמויות כמו ג'ון ראסקין ולורד רית' מה- BBC בבריטניה, לאון טרוצקי ואחרים ברוסיה הקומוניסטית, ורבים אחרים באמריקה וברחבי העולם המערבי, פעלו להרחבת העניין הציבורי באלמנטים של תרבות גבוהה כמו מוזיקה קלאסית, אמנות מאת מאסטרים ותיקים והקלאסיקות הספרותיות .
עם הרחבת הגישה לחינוך באוניברסיטה, המאמץ התפשט שם, וכל תחומי התרבות הגבוהה הפכו למושאי הלימוד האקדמי, אשר למעט הקלאסיקות לא היו כאלו עד סוף המאה ה -19. קורסים לאמנויות ליברליות באוניברסיטה ממלאים עדיין תפקיד חשוב בקידום מושג התרבות הגבוהה, אם כי לעיתים קרובות נמנעים מהמונח עצמו.
במיוחד באירופה, ממשלות היו מוכנות לסבסד תרבות גבוהה באמצעות מימון של מוזיאונים, מקהלות אופרה ולהקות בלט, תזמורות, קולנוע, תחנות שידור ציבוריות כמו רדיו בי.בי.סי.3, ערוץ הטלוויזיה ארטה, ובדרכים אחרות. ארגונים כמו מועצת האמנויות של בריטניה, וברוב מדינות אירופה משרדים שלמים מנהלים תוכניות כאלה. זה כולל סבסוד של יצירות חדשות של מלחינים, סופרים ואמנים. ישנם גם מקורות מימון פילנתרופיים פרטיים רבים, החשובים במיוחד בארצות הברית, שם התאגיד הפדרלי לשידור ציבורי מממן גם שידור. ניתן לראות זאת כחלק מהמושג הרחב יותר של התרבות הרשמית, אם כי לעיתים קרובות קהל ההמונים אינו השוק המיועד.
תיאוריות של תרבות גבוהה
היחסים בין תרבות גבוהה לתרבות המונית הם עניינם של מחקרי תרבות, מחקרי תקשורת, תאוריה ביקורתית, סוציולוגיה, פוסט - מודרניזם ופילוסופיה מרקסיסטית. במאמר "יצירת האמנות בעידן השיעתוק המכני" (1936), וולטר בנימין חקר את יחסי הערך של האמנויות (גבוהות והמוניות) כאשר היו נתונים להתרבות תעשייתית. התאורטיקנים הביקורתיים תאודור וו. אדורנו ואנטוניו גראמשי פירשו את יחסי התרבות הגבוהים והאמנותיים כאמצעי של שליטה חברתית, שבעזרתם המעמד השולט שומר על ההגמוניה התרבותית שלו על החברה. [17]
עבור האוריינטליסט ארנסט רנן ועבור הפילוסוף הרציונליסטי ארנסט גלנר, תרבות גבוהה הייתה רעיון אינטגרלי לפוליטיקה ולאידאולוגיה של הלאומיות, כחלק נדרש בזהות לאומית בריאה. גלנר הרחיב את ההיקף הרעיוני של הביטוי לאום ולאומיות - (Nations and Nationalism 1983) וקבע כי אמנות גבוהה היא "תרבות נאורה ומקודדת, המאפשרת תקשורת נטולת הקשר" בין תרבויות.
ב"הבחנה: ביקורת חברתית על פסק הדין", הציע הסוציולוג פייר בורדייה כי הטעם האסתטי (שיפוט תרבותי) נובע בחלקו הגדול מהמעמד החברתי. המעמד החברתי קובע את הגדרות האמנות הגבוהה, למשל במוסדות חברתיים, בגסטרונומיה, בייננות, בשירות צבאי. בפעילויות כאלו של שיפוט אסתטי, משתמש המעמד השליט בקודים חברתיים שאינם מוכרים לאנשים בני המעמד הבינוני והמעמד הנמוך, במרדף ויישום של פעילויות טעם.
קישורים חיצוניים
- טקסט מלא לתרבות והאנרכיה של מתיו ארנולד ברשת
- זיכרון ומודרניות: הרהורים על תאוריית הלאומיות של ארנסט גלנר - טקסט הרצאה מאת אנתוני ד סמית
הערות שוליים
- ^ Williams, Raymond. Keywords: A Vocabulary of Culture and Society (1983) Rev. Ed. p. 92.
- ^ Gaye Tuchman, Nina E. Fortin (1989). "ch. 4 The High-Culture Novel". Edging Women Out: Victorian Novelists, Publishers and Social Change. ISBN 978-0-415-03767-9.
- ^ The Encyclopedia of Philosophy (1967) Volume 1. p. 167.
- ^ Steven Johnson (6 באפריל 2006). Everything Bad is Good for You: How Popular Culture is Making Us Smarter. Penguin Books Limited. p. 203. ISBN 978-0-14-193312-2.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Gellius · Attic Nights — Book XIII
- ^ M. Tullius Cicero, De Officiiss, Book I: Moral Goodness, section 150
- ^ "Jacques Maritain Center: Art and Scholasticism 4". maritain.nd.edu.
- ^ Seneca. "Moral letters to Lucilius".
- ^ Dormer, Peter (ed.), The Culture of Craft, 1997, Manchester University Press, מסת"ב 0719046181, 9780719046186, google books
- ^ a b "Music" in Encyclopedia Americana, reprint 1993, p. 647
- ^ Denis Arnold, "Art Music, Art Song", in The New Oxford Companion to Music, Volume 1: A-J, (Oxford and New York: Oxford University Press, 1983): 111. מסת"ב 0-19-311316-3
- ^ Philip Tagg, "Analysing Popular Music: Theory, Method and Practice", Popular Music 2 (1982): 41.
- ^ "Music" in Encyclopedia Americana, reprint 1993, p. 647
- ^ Philip Tagg, "Analysing Popular Music: Theory, Method and Practice", Popular Music 2 (1982): 37–67, here 41–42.
- ^ Art film definition – Dictionary – MSN Encarta. אורכב מ-המקור ב-2009-08-30.
- ^ Keith, Barry. Film Genres: From Iconography to Ideology. Wallflower Press: 2007. (page 1)
- ^ McGregor, Craig (1997). Class in Australia (1 ed.). Ringwood, Victoria: Penguin Books Australia Ltd. p. 301. ISBN 978-0-14-008227-2.
Élite culture is often an instrument of social control. . . .
