מאלכ אבן אנס
| לידה |
711 אלמדינה |
|---|---|
| פטירה |
795 (בגיל 84 בערך) אלמדינה |
| השקפה דתית | אסלאם |
מַאלכּ בִּן אַנַס (בערבית: مالك بن أنس) (711–795) מוכר יותר בכינוי "האימאם מַאלִכּ".
ביוגרפיה
מאלכ בן אנס היה מראשי פוסקי השריעה, איש הפיקה ותאולוג ערבי - מוסלמי. נולד בשנת 711 לספירה ונפטר בשנת 795 לספירה. נולד וגדל בעיר אלמדינה, והפך להיות מגדולי המומחים בהיסטוריה בתחום איסוף וקטלוג החדית'.
כאדם שנולד למשפחה אמידה ויציבה כלכלית, הוא לא נדרש לעבוד לפרנסתו. ומכיוון שהוא נמשך מאוד ללימודי האסלאם, הוא הקדיש את כל חייו ללימוד, להתעמקות, ולהתמחות בשריעה בכלל, ובפיקה בפרט.
אביו של מאלכ היה אנס בן מאלכ אבו עאמר אלאסבחי אלחמירי. אימו הייתה אלעאליה בת שריק אלאזדיה. למאלכ היו 3 בנים ובת: יחיא, מחמד, חמאד ופאטמה.
האימאם מאלכ רכש את השכלתו במה שהיה מושבם של גדולי החכמים, אלמדינה, וחי בין צאצאיו וממשיכי דרכו של הנביא מוחמד.
מאלכ הוא האימאם השני (מבחינה כרונולוגית) מבין ארבעת האימאמים הגדולים והנחשבים ביותר בהלכה האסלאמית, והוא היה מבין הראשונים שסידרו את ההלכה האסלאמית בצורה סיסטמטית. עמדותיו ושיטת פסיקותיו נחשבות לאבני היסוד של האסכולה המאלכית.
מעמדו בקרב חכמי האסלאם כל כך רם ונישא, עד כי אמרו עליו ”אם מזכירים את החכמים, אז מַאלִכְּ הוא הכוכב”[1].
ספרו "אלמואטא" (الموطأ)[2] נחשב לאחד מהספרים החשובים ביותר בעולם ההלכה האסלאמי, ואף אמר עליו האימאם א-שפעי שהוא הספר הכי מאומת על פני האדמה לאחר הקוראן.
הזכרתו בחדית'
הנביא מוחמד אמר בחדית' שאומת על ידי האימאם מוחמד בן עסא א-תירמיד'י: "בקרוב אנשים יעלו על הגמלים שלהם ויצאו לחפש ידע, והם לא ימצאו מישהו בעל יותר ידע מאשר החכם של אלמדינה". רבים מגדולי החכמים לאורך ההיסטוריה האסלאמית, אמרו שהם בטוחים שמדובר באימאם מאלכ[3] .
מותו
מאלכ נפטר בגיל 84, באלמדינה, בשנת 795, והוא נקבר בבית הקברות "ג'נת אלבקי" אשר בקרבת מסגדו של הנביא מוחמד. למרות שהייתה מצבה סביבה קברו, אשר מוסלמים רבים נהגו לבקר בה מתוך כבוד אליו, נהרס המצבה ושוטח הקבר על ידי ממלכת סעודיה כחלק מהקמפיין שלהם להריסת אתרי מורשת אסלאמיים לאחר כינון הממלכה הסעודית בשנת 1932.
עמדותיו
הסונה של הנביא
מאלכ החשיב את ההליכה בדרכו של הנביא מוחמד ("הסונה") כדבר בעל חשיבות עליונה בחייו של כל מוסלמי. הוא אף אמר "הסונה היא כמו תיבת נח: מי שיעלה עליה, ינצל, ומי שיתרחק ממנה, יטבע"[4].
האמונה
כאשר הוא נשאל בנוגע לאמונה, אמר שהאמונה מורכבת ממילים וממעשים.
ידע
האימאם מאלכ אמר בנוגע לידע: "אכן, הידע הזה (הידע הרוחני) הוא הדם והבשר שלכם, ואתם תתושאלו על זה ביום תחיית המתים. אז שימו לב ממי אתם לוקחים את זה (את הידע)". כמו כן, גם אמר האימאם: "מי שיש לו ידע, לא צריך להפסיק לחפש עוד ידע". בנוסף, הוא אמר גם "זה לא הידע שצריך לבוא אליך, אלא אתה שצריך לבוא אל הידע", והוסיף "זה לא מועיל לאף אדם משכיל להפסיק לרכוש ידע חדש". האימאם תיאר את הידע במילים "ידע הוא לא הרבה מידע, ידע הוא אור שאללה מניח בלבו של המאמין האמיתי"[5].
כבוד והתנשאות
האימאם מאלכ אמר בנוגע לכבוד: "אכן, כאשר בן אדם מתחיל לשבח את עצמו, הכבוד שלו מתחיל לעזוב אותו"[5]
המנהג של אנשי אלמדינה
אחד האספקטים הכי מיוחדים במתודולוגיה של האימאם מאלכ, הייתה השענותו על מנהגם של אנשי אלמדינה כמקור וכבסיס להלכה. בהלכה האסלאמית, המקורות העיקריים הם הקוראן והסונה, ולאחר מכן מקורות ההלכה משתנים מאסכולה לאסכולה. אצל האימאם מאלכ, וגם עבור ממשיכי דרכו, מנהגם של תושבי אלמדינה היה נחשב למקור השלישי בחשיבותו בתחום פסיקת ההלכה.[6]
מוריו
בין המורים והמדריכים של האימאמים מאלכ, אפשר למצוא את: אבן הרמז, אשר היה השייח' הראשון שלו. נאפע מולא אבן עמר, זיד בן אסלם, אבן שהאב א-זהרי, אבו א-זנאד, עבד א-רחמן בן אלקאסם בן מחמד בן אבו בכר א-צדיק, איוב א-סחתיאני, ת'ור בן זיד א-דילי, אבראהים אבן אבו עבלה אלמקדסי, חמיד א-טוויל, רביעה בן אבו עבד א-רחמן, השאם בן ערווה, יחיא בן סעד אלאנסארי, עאישה בת סעד אבן אבו ווקאס, עאמר בן עבד אללה בן א-זביר בן אלעוואם, אבו אלאסווד מחמד בן עבד א-רחמן בן נוופל אלאסדי אלקרשי.[7]
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Gibril F. Haddad, The four imams and their schools, London: Muslim academic trust, 2007
- ^ הספר "אלמואטא" של מאלכ בתרגום לאנגלית
- ^ החדית' על האימאם מאלכ
- ^ Gibril F. Haddad, The four imams and their schools, Muslim academic trust, 2007, עמ' 175
- ^ 5.0 5.1 אמירותיו של מאלכ
- ^ J. Schacht, “Mālik b. Anas”, in Encyclopaedia of Islam, Second Edition, s.v.
- ^ עבד אל-ע'ני א-דקר, מאלכ בן אנס (عبد الغني الدقر, الامام مالك بن أنس) דמשק: דאר אל-קלם, מה' 3, 1998, עמ' 61–62.
