מאפיית מטוס הקרב
מאפיית מטוס הקרב (Fighter mafia) הייתה קבוצה של קציני חיל האוויר האמריקני ומנתחי ביטחון אזרחיים, שדגלו בשנות השבעים בשימוש בתאוריית האנרגיה-יכולת תמרון (E-M - Energy-Maneuverability) של ג'ון בוייד לפיתוח מטוס קרב. בפרט, התאוריה אפשרה השוואה כמותית של ביצועי מטוסים, וזיהוי ליקויים, הן של מטוסים בשירות והן של מטוסים מתוכננים. הקבוצה השפיעה על האפיון של ה-F-X, ופעלה עצמאית לפיתוח אפיון למטוס קרב קל משקל.
בשנות השישים, הן חיל האוויר האמריקני והן הצי האמריקני היו בתהליך רכישת מטוסי קרב גדולים וכבדים שיועדו בעיקר לקרבות באמצעות טילים. מיזם פורקאסט (Project Forecast), ניסיון מ-1963 של חיל האוויר לזהות מגמות נשק עתידיות, קבע שהמענה לצורכי חיל האוויר ל-20 השנים הבאות הוא גרסאות חמושות בטילים של ה-F-111 וה-F-4 פנטום ושמטוס בקרבות אוויר חייב להיות מסוגל להשמיד כלי טיס באוויר בטווחים ארוכים באמצעות מערכות נשק מתקדמות. תוכנית ה-F-X לרכישת מטוס קרב, שמוזגה בתחילה לתוכנית TFX, נכתבה בהתאם לקווים אלו. בהתבסס על עבודתו של ג'ון בויד ותאוריית ה-E-M שלו, שוכתבה הצעת חיל האוויר במידה רבה על-מנת לשקף את ממצאיו. כך הכנף הכבדה בעלת גאומטריה משתנה הורדה מהתכנון, מה שהפחית את המשקל הכולל מיותר מ-60,000 פאונד לקצת פחות מ-40,000, ואת המהירות המרבית למאך 2.3, מ-2.5. אולם, למרות שתרומותיו של בויד היו משמעותיות, הוא חש כי הייתה זאת עדיין פשרה.
בוייד, מנתחי הביטחון טום קריסטי ופייר ספריי, וטייס הניסוי קולונל אוורסט ריצ'וני היוו את הליבה של מה שכונה על-ידם "מאפיית מטוס הקרב" שעבדה מאחורי הקלעים בשלהי שנות השישים לקידום מטוס קרב קל משקל כחלופה ל-F-15. ריצ'וני טבע את הכינוי, כבדיחה על היותו בן למשפחה איטלקית, ואת עצמו כינה "הסנדק", למרות שבוייד נחשב בעיני רבים למנהיג הקבוצה. ב-1969, תחת המסווה שהצי מפתח מטוס עתיר ביצועים וקטן, ריצ'וני זכה ב-149,000 דולר למימון מחקר שכותרתו "Study to Validate the Integration of Advanced Energy-Maneuverability Theory with Trade-Off Analysis". סכום כסף זה חולק בין נורת'רופ וג'נרל דיינמיקס לבניית ההתגלמות של תאוריית ה-E-M של בוייד - מטוס קרב קטן, קל משקל וחלק, ללא מנשאי פצצות. נורת'רופ דרשה וקיבלה 100,000 דולר לתכנון ה-YF-17 כשג'נרל דיינמיקס, שהייתה להוטה לכפר על כישלונה עם ה-F-111, קיבלה את היתרה לפיתוח ה-YF-16.
חיל האוויר האמריקני בחן קונספט דומה מוקדם יותר. ב-1965, חיל האוויר האמריקני הקפיא מחקר בעדיפות נמוכה לפיתוח מטוס קרב קל משקל מתקדם לפעולה ביום (ADF - Advanced Day Fighter), מטוס קרב במשקל 25,000 פאונד. אולם הוא ננטש ב-1967 לאחר הכרזתו של המיג-25 על-מנת למקד את המאמצים בפיתוח ה-F-15. מזכיר ההגנה מלווין ליירד וסגנו דייוויד פקארד, שמונו לתפקידם עם עליית ממשל ניקסון ב-1969, הביעו עניין במחקרים אלו ותמכו ברעיון. במאי 1971, הקונגרס הפיק דו"ח ביקורתי על ה-F-14 וה-F-15 ותמך בהשקעת 50 מיליון דולר בפיתוח מטוס קרב קל משקל חלופי. בעקבות זאת הוקצו 12 מיליון דולר לתוכנית ה-LWF בתקציב של שנת 1972. ב-6 בינואר 1971 הוגשה לתעשייה בקשה להצעה למטוס קרב במשקל 20,000 פאונד שישלים את ה-F-15. ספריי עמד על כך שהמטוס יבחר משני אבות-טיפוס, כפי שדרש בעבר בתוכנית ה-A-X, שיתמודדו מול מטוסי המיג-17 והמיג-21 שהיו בנליס, וה-F-4 פנטום. יתר על כן, ספריי דרש שהטייסים שיעריכו את המטוסים לא יהיו טייס ניסוי ושכל אחד יטוס על שני המטוסים.
התרומה העיקרית של הקבוצה הייתה בהכנסת תאוריית ה-E-M כבסיס להערכה ותכנון מטוסים לתמרוני קרב אוויריים. אולם, הבוז שרחשו ל"ציפוי זהב", או תוספים טכנולוגיים, הוכח כשגוי, כשטכנולוגיה זו תשמש להגנת מטוסים מטילים בשדה קרב רווי חיישנים ותאפשר יכולות רב-משימתיות של המטוסים המודרניים.
