מבנים תחביריים
מבנה תחבירי הוא תיאור וניתוח האופן בו משפט דבור מורכב מקישור של צירופים לשוניים אחד לשני באופן שלכל צירוף לשוני יש תפקיד המשלים את הפעולה שהיא במרכז המשפט, ובכך יוצר רצף לכיד וקוהרנטי, בעל משמעות ומובן.[1]
ישנם שני סוגי מבנה תחבירי:
- מבנה העומק המופשט הנקרא גם המבנה הבסיסי - המתוכנן בשכל, או העומד בבסיס הדיבור לפני שהופק.
- מבנה שטח - המבע כפי שהוא מופק במציאות.
מבנה השטח הוא בעיקר תוצאה של נוהלי דיבור מוסכמים והכרחיים לצורך הדיבור הטבעי המתואם בין בני אדם, וכן מהרגלי דיבור שהדובר רכש במהלך חייו בהשפעת הסביבה או כאימוץ עצמי. מבנה השטח כולל לעיתים גם טעויות דיבור ושגיאות לשון, ומבעי קישור שאינם שייכים ישירות לנושא השיחה.
מתוך אוסף נרחב של מבני שטח שהופקו בשיח של דוברים רבים, ניתן להצביע על תבניות ומהן לחקור ולזהות את מבנה העומק המופשט העומד בבסיסם.
מונחים אלו פותחו בשנות החמישים בידי הבלשן בן ימינו נעם חומסקי ואחרים בעקבות מורו של חומסקי הבלשן היהודי אמריקאי זליג הריס (אנ') יליד באלטה וסברותיו בתחום הדקדוק היצרני (הגנרטיבי) (אנ').
ניתוח המשפטים והצגת המבנה התחבירי שלהם נעשה על ידי עץ של צירופים לשוניים המתחברים לרכיבים משפטיים, וכולם יחד למשפט מורחב הכולל את נימת המשפט כשאלה או אמירה. לפי המתברר מניתוח המבנים הבסיסיים המתקבלים ממבני השטח, מתברר שבכלל השפות שבעולם ישנו מבנה אחיד של רצף על פי כמה כללים פשוטים אשר סטיה מהם משאיר את המשפט בלתי תקין באוזני השומע או בעיני הקורא.
הערות שוליים
- ^ מבוא היסטורי לבלשנות מערבית פיטר סורן הוצאת בלאקוול אוקספורד 1998 (בכרטסת הספריות הבינלאומית)
