רצועת הניוד
רצועת הניוד (בלועזית: exchange rate band / currency band) היא תחום שקבע בנק ישראל, שבגבולותיו יכול להשתנות שער החליפין של השקל מול הדולר כלפי מעלה או מטה, בלי התערבות הבנק.
קיבוע שער החליפין
תחילת הדרך הייתה בתוכנית הייצוב שהופעלה ביולי 1985 – קיבוע שער החליפין לעומת דולר ארצות הברית. ערב התוכנית עמד שיעור האינפלציה על כ-420 אחוזים, וכדי להגן על ערך כספם ניסו אזרחים רבים להחזיק יתרות מינימליות של מזומן ושל פיקדונות לא-צמודים בשקלים. בין החלופות שמצאו היו הצמדה למדד המחירים ולשער הדולר והחזקת דולרים שהייתה פופולרית ביותר, משום שהשינוי היומי בשער הדולר נתפס כקירוב לשיעור האינפלציה היומי. כדי למנוע בריחת הון מהארץ, הידקה הממשלה את הפיקוח על מטבע חוץ. כך, למשל, הסכום שישראלי היוצא לטיול בחו"ל היה רשאי לקחת איתו הופחת מ-3,000 דולרים ל-2,000 דולרים בתחילת 1984 ול-1,000 דולרים בתחילת 1985. צעדים כאלה, אף אם היו הכרחיים באותה שעה, הקטינו עוד יותר את האמון במטבע הישראלי. מספר חודשים אחרי הנהגתה, הורידה מדיניות הייצוב את האינפלציה לרמה של כ-20 אחוזים לשנה.
מאחר שישראל סוחרת עם מדינות נוספות, מלבד ארצות הברית, קיבוע השער לעומת הדולר חשף את המשק לאפשרות ששינוי שער הדולר לעומת מטבעות אחרים יגרום לפיחות או לייסוף של השקל לעומת מטבעות אלה, כפי שאכן קרה בשנת 1985. כדי לנטרל סיכון זה, באוגוסט 1986 הוחלף השער הקבוע לעומת הדולר בשער קבוע לעומת סל מטבעות, שהרכבו שיקף את הרכב הסחר של ישראל עם המדינות השונות.
קיבוע שער החליפין אמנם היה רכיב חשוב ביותר בתוכנית הייצוב, אך הוא הותנה בתוכנית בהקפאת שכר. במהלך התקופה שלאחר הנהגת התוכנית עלה מאד השכר במשק, עלייה ששחקה את רווחיות היצוא. על רקע זה התפתחו ציפיות לפיחות, שהתבטאו בקניות ספקולטיביות של מטבע חוץ ובלחץ על שער החליפין. הדרכים להתמודדות עם ביקוש ספקולטיבי למטבע חוץ היו לספק אותו מתוך יתרות מטבע החוץ של המדינה, או להעלות את הריבית כדי לייקר את עלות העסקה של הלוואת שקלים לשם קניית מטבע חוץ - שתי פעולות שלא ניתן להתמיד בהן בממדים גדולים לאורך זמן. לפיכך, נאלצו הרשויות לפחת את השקל מספר פעמים, מיולי 1985 עד ינואר 1989, בשיעור מצטבר של 30 אחוזים. מעגל הפיחותים איים לערער את אמינותם של משטר שער החליפין הקבוע ושל מדיניות הייצוב כולה.
משטר רצועת הניוד האופקית
כדי להתמודד עם התופעה של תנועות הון שמקורן בציפיות לפיחות, בינואר 1989 הונהג משטר רצועת הניוד האופקית, לפיו שערו של השקל לעומת הסל היה יכול לנוע בתחום של 3 אחוזים מעל ומתחת לשער אמצע, תחום שהורחב ל-5 ± אחוזים ב-1990. לפיכך, ספקולנט שניסה להרוויח בטווח הקצר משינוי שער החליפין כלפי מעלה היה צריך להביא בחשבון את האפשרות שהשער יירד והוא יספוג הפסדים.
רצועת האלכסון
הגמישות הנוספת שרצועת הניוד האופקית הקנתה למסחר במטבע חוץ לא הספיקה כדי להרתיע את הספקולנטים. במהלך שלוש השנים 1989 עד 1991 נאלצו הרשויות לפחת את שער האמצע ארבע פעמים, בשיעור מצטבר של כ–31 אחוזים ולכן, בדצמבר 1991 הנהיג נגיד בנק ישראל, יעקב פרנקל, את רצועת האלכסון אותה פיתח הכלכלן הישראלי פתחיה בר שביט. במקום שער אמצע "קבוע" כביכול, הזז כלפי מעלה אחת לכמה חודשים, נקבע ששער האמצע וגבולות הרצועה עולים בכל יום בשיעור קבוע וקטן. מלבד פתרון הבעיה של התקפות הספקולנטים על שער החליפין הקבוע והרצועה האופקית, היה לרצועת האלכסון יתרון נוסף: השיפוע שלה שיקף את הפער הצפוי בין שיעור האינפלציה בישראל לבין שיעורה בחו"ל. כיוון שהאינפלציה בחו"ל הייתה ידועה בקירוב, קביעת שיפוע הרצועה הציבה, בעקיפין, יעד אינפלציה למדינת ישראל. כך הרצועה האלכסונית סללה את הדרך למעבר משימוש בשער החליפין כעוגן לרמת המחירים אל מדיניות של יעד אינפלציה מוצהר, הנהוגה כיום.
מסוף 1991 עד אמצע 1997 הורד שיפוע האלכסון מ-9 אחוזים בשנה ל-6 אחוזים. במהלך תקופה זו גם הורחבה הרצועה ל-7 ± אחוזים. זאת כדי לתת משקל גדול יותר לביקוש ולהיצע של מטבע חוץ בקביעת השער ולאלץ את הקונים והמוכרים להפנים את הסיכון הכרוך בשינויים בשער החליפין.
שינוי משמעותי התרחש ב-1994, כאשר בנק ישראל העביר לשוק את קביעת שער החליפין. עד אז, למרות קיומה של רצועת האלכסון, המשיך בנק ישראל לקבוע את שער החליפין מדי יום ביומו. רק החל מיולי 1994, עבר שער החליפין במלואו לשוק החופשי, תחת מגבלות רצועת האלכסון[1].
עם המעבר למדיניות יעד אינפלציה, שבה הכלי העיקרי הוא הריבית ולא שער החליפין, פחתה חשיבותה של רצועת הניוד. יתר על כן, התהליך ההדרגתי של הסרת הפיקוח על מטבע חוץ ופתיחת המשק לתנועות הון חופשיות, שהיה חלק בלתי נפרד של הרפורמות בשוק ההון, חייב משטר שער חליפין גמיש הרבה יותר. לכן, ביוני 1997, הוחלט על הרחבה משמעותית של הרצועה, ובד בבד, על הנהגת שיפועים שונים לגבולותיה - העליון והתחתון. בתוך זמן קצר החל שער החליפין להתנהל באופן כמעט חופשי.
ביטול רצועת הניוד
בשנים מאז ראשית 1998 לא התערב בנק ישראל בשוק מטבע החוץ, ובמשך הזמן התרחבה הרצועה עד 60 אחוזים ויותר. בד בבד, נמשכו רפורמות כלכליות בתחומים אחרים: יציבות מחירים נקבעה כיעד האינפלציה, הושלם הביטול ההדרגתי של הפיקוח על מטבע חוץ, התקדם פיתוח שוק ההון, מעורבות הממשלה במגזר הפרטי צומצמה, וישראל השתלבה במשק העולמי. לנוכח כל אלה איבדה הרצועה את משמעותה ואת תרומתה למדיניות כלכלית נבונה.
ב-9 ביוני 2005, ראש הממשלה אריאל שרון, שר האוצר בנימין נתניהו ונגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר הודיעו על ביטול רצועת הניוד של השקל. בהודעה הודגש שמדובר בצעד טכני בלבד, ואכן, שוק מטבע החוץ כמעט לא הגיב אליו. עם זאת, התאריך יירשם בהיסטוריה הכלכלית של ישראל כסופה של דרך ארוכה מאד שהמשק עבר – מאנדרלמוסיה ליציבות ומשליטה ממשלתית הדוקה לשוק חופשי.
לקריאה נוספת
- הופמן ד' (1995). רצועת הניוד של השקל עברה מן העולם. מבט כלכלי 16, 7-9
קישורים חיצוניים
- יצחק טישלר, על חורבות האלכסון, באתר גלובס, 9 באפריל 2000
- זאב קליין, האלכסון של סל המטבעות, באתר גלובס, 9 ביוני 2005
- ^ בנק ישראל - שוק מט"ח - שקל: דע מאין באת ולאן אתה הולך, באתר www.boi.org.il