מונהגים למוות
מונהגים למוות – היבטים פסיכולוגיים וחברתיים של טרור מתאבדים (באנגלית: Driven to Death: Psychological and Social Aspects of Suicide Terrorism) הוא ספרו של אריאל מררי, שראה אור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד בשנת 2010. מררי הוא פרופסור בדימוס לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, לימד כפרופסור אורח באוניברסיטאות הרווארד וברקלי בארצות הברית ובמרכז הבינתחומי הרצליה. הוא חוקר את הטרור העולמי כארבעים שנה; בשנת 1975 הקים את צוות ניהול המשא ומתן עם המחבלים וניהול המשברים בצה"ל, בראשו עמד עד 1997.
תקציר הספר
הפרק הראשון מהווה הקדמה וכולל את הגדרתו של המחבר לטרור התאבדותי. מררי מגדיר את התקפת הטרוריסט המתאבד כ"מצב שבו אדם הורג את עצמו בכוונה תחילה במטרה להרוג אחרים, כדי לשרת מטרה פוליטית או אידאולוגית". [1] המרכיב המרכזי הוא לא רק ודאות המוות, אלא הרג המתאבד בידי עצמו; כמעט כל פיגועי ההתאבדות בעולם התקיימו כיוזמה של ארגון ובמסגרתו. הארגון מגייס מתאבדים, מתכנן את הפיגוע ומכין את מטען החבלה. ברוב המקרים, המחויבות של המתאבד לארגון מונעת ממנו להתחרט.
הפרק השני עורך סקירה היסטורית. כטקטיקה מתוכננת, טרור המתאבדים המודרני החל בראשית שנות השמונים בלבנון בהתקפות על יעדים אמריקניים ואחר כך בעיקר על צה"ל וצד"ל. "נמרי השחרור של טאמיל אילם" (LTTE) בסרי לנקה השתמשו אף הם בפיגועי התאבדות נגד הממשלה הסינהאלזית של המדינה, שמבצעיהם כללו גם מספר גדול של נשים מתאבדות. בישראל בוצעו פיגועי התאבדות בעיקר על ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי. ובמהלך האינתיפאדה השנייה גם על ידי הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין. כיום, קבוצות אסלאמיות קיצוניות כמו אל-קאעידה והטליבאן הם המבצעים העיקריים של טרור מתאבדים. לדעת המחבר טייסי הקמיקזה היפניים בזמן מלחמת העולם השנייה לא נופלים בקטגוריית המחבלים המתאבדים, מכיוון שהם פעלו במסגרת מלחמה קונבנציונלית, כחלק מיחידותיהם ולא יצאו למשימה כפרטים. [2]
בפרק השני מררי מביא נתונים מספריים על מחבלים מתאבדים – 2,622 התקפות התאבדות (2,937 מחבלים) בין השנים 1981 ל-2008 [3] ומציג את חלוקת הנתונים לפי הארצות השונות [4] רובם הגדול של פיגועי ההתאבדות התרחשו בארצות שבהן היה סכסוך חריף באותו זמן. בפרק מתוארים פיגועי התאבדות בארצות שהיוו ציון דרך בהתפתחות התופעה: לבנון, ישראל, עיראק ואפגניסטן.
בפרק השלישי מררי מציג מאפיינים דמוגרפיים של המחבלים – 95% מהם היו גברים, 89% מתחת לגיל שלושים ו-69% מתחת לגיל 25; 82% רווקים ו-91% מוסלמים.
בפרק הרביעי מוצגים ראיונות עם שלושים ושש משפחות של מפגעי התאבדות פלסטינים. הפרק מביא את מאפייני המתאבדים כפי שתוארו בידי בני משפחתם. כל המשפחות הביעו צער על מות ילדיהן שיצאו למשימות התאבדות, ובעת ובעונה אחת הביעו גאווה על כך. כמעט כולן ציינו שאילו ידעו על כוונת הבן לבצע פיגוע התאבדות היו עושות הכל כדי לעצור בעדו.
הפרק החמישי מביא ראיונות עומק ומבחנים פסיכולוגיים שנערכו עם חמישה עשר פלסטינים שניסו להתאבד, אולם נכשלו בכך, בהשוואה לקבוצת ביקורת של תריסר טרוריסטים כלואים בשל עבירות שאינן קשורות לטרור ההתאבדות. שתי הקבוצות עברו מבחנים פסיכולוגיים וראיונות עם פסיכולוגים קליניים דוברי ערבית שוטפת. התוצאות מצביעות על הבדלים ניכרים בין שתי הקבוצות. המתאבדים הפוטנציאליים סבלו מבעיות אישיות – אישיות תלותית-הימנעותית (60% בקבוצת המתאבדים לעומת 16.7% בקבוצת הביקורת), נטיות אובדניות (40% בקרב המתאבדים לעומת שום סימפטומים בקרב קבוצת הביקורת), סימפטומים של דיכאון (53% לעומת 8% בקבוצת הביקורת). לעומת זאת פחות מחבלים מתאבדים הפגינו נטיות פסיכופתיות (0% לעומת 25% בקבוצת הביקורת) ופחות מתאבדים גילו נטיות להתנהגות אימפולסיבית וחוסר יציבות (26.7% לעומת 60% בקבוצת הביקורת).
רוב המתאבדים היו ביישנים, לא מקובלים חברתית ומתבודדים, טיפוסים נגררים ולא מובילים, עם היסטוריה של כישלון בבית הספר, נתונים בתחושה שאיכזבו את הוריהם. [5] הנתונים מסתמכים על מחקר שנערך מטעם המטה לביטחון לאומי בישראל בשנים 2008-2002, שמררי היה המנהל המדעי שלו.
הפרק השישי מציג ראיונות ומבחנים פסיכולוגיים עם ארבעה עשר מפקדי אזורים של קבוצות טרור פלסטיניות שהיו אחראים על תכנון וביצוע פיגועי התאבדות בישראל וביהודה ושומרון וחבל עזה. רוב המפקדים לא גילו שום נכונות להתאבד בעצמם. לדברי המארגנים, הם העדיפו מועמדים צעירים, רווקים, בעלי אמונה דתית ובעיקר בעלי זהות לאומית חזקה. כמחצית מהמתאבדים התנדבו למשימה ביזמתם והיתר נענו לפניית הארגון אליהם. הסטטוס של שהיד מיועד נתנה למועמדים תחושת חשיבות עצמית והבטחה לתהילה בקרב קהילתם לאחר מותם. הקלטת הווידאו של המתאבדים לפני מותם שימשה ככלי תעמולה וגם כטקס לחיזוק המחויבות של המתנדבים. במחקר משלים, שהתבסס על נתונים מכתבי האישום של מארגני פיגועי ההתאבדות, נמצאו פרטים על התנהגותם של 61 מחבלים שגויסו על ידם לביצוע פיגועי התאבדות. נמצא כי 36% מבין המחבלים שהתנדבו או הסכימו לבצע פיגועי התאבדות נשרו לפני ביצוע המשימה. אחוז הנשירה בקרב המתנדבים היה נמוך משל אלה ששודלו (16% לעומת 56%). ברובם הגדול של המקרים הנשירה התרחשה ב-24 השעות האחרונות שלפני הפיגוע המתוכנן.
הפרק השביעי מנתח נתונים המציגים את השפעת הציבור שממנו יוצאים מחבלים מתאבדים על שכיחות פיגועי ההתאבדות. דעות הקהילה היו בעלות השפעה רבה על קבוצות חמושות ועל מתאבדים פוטנציאליים. מסע אינטנסיבי של התקפות טרור מתאבדים התקיים רק במקומות שבהם חלק ניכר מהציבור תמך בארגונים שביצעו אותן. בקרב הפלסטינים, הגורמים המקדמים את תמיכת הציבור בהתקפות התאבדות כללו תמיכה סוחפת של אמצעי התקשורת, מנהיגים, ואנשי דת, ותחושה של איום על ערכים מקודשים, ואירועים שהביאו לנפגעים בקרב הפלסטינים. אולם מררי מציין ש"תמיכה ציבורית בפיגועי התאבדות כשלעצמה אינה מספיקה כדי לגרום לפיגועי התאבדות." [6] נספח 1 מציג נתונים משמונים ושניים סקרי דעת קהל שנערכו בקרב פלסטינים ביהודה ושומרון וחבל עזה בשנים 2009-1993, שבהם הופיעו שאלות על מידת התמיכה של הציבור הפלסטיני במאבק מזוין בכלל ובפיגועי התאבדות בפרט.
הפרק השמיני בודק האם ניתן ללמוד על טרוריסטים מתאבדים מתוך לימוד תאוריות התאבדויות כלליות. לשם כך הוא בוחן האם מאפייניהם של המתאבדים הטרוריסטיים עולים בקנה אחד עם הנחות היסוד וההסברים של תאוריות התאבדות סוציולוגיות (בעיקר התאוריה של דורקהיים) ופסיכולוגיות (פסיכואנליטיות ואחרות). מררי מציין שיש שוני רב בין שני סוגי ההתאבדות. בעוד שהתאבדויות רגילות הן יוזמות יחידים שמאסו בחייהם, הרי שמפגעים מתאבדים מגויסים ומופעלים בידי ארגונים, ורובם ככולם אינם נתונים להשפעת גורמי הסיכון העיקריים המאפיינים מתאבדים "רגילים", שהם תחלואה נפשית (בעיקר דיכאון לסוגיו), והתמכרות לאלכוהול או סמים.
מררי עורך אבחנה בין התאבדות רגילה לבין טרוריסטים מתאבדים: "רוב המחבלים המתאבדים לא נרתמו למשימה בשל רצונם למות או על מנת לשים קץ לסבל נפשי בלתי נסבל, אלא מכיוון שמאפייני אישיותם (במיוחד האישיות התלותית) הפכה אותם לרגישים יותר להשפעה חיצונית." [7]
הפרק התשיעי מבקר את ההסברים הקיימים על תופעת הטרור ההתאבדותי.
הפרק העשירי מציג את מסקנותיו של מררי בנוגע לטרוריסטים מתאבדים. מררי מחלק את ההסבר לשלושה חלקים: פסיכולוגיה אישית, דינמיקות קבוצתיות ודעת הקהל. ברמת הפרט מררי חוזר למסקנות הפרק החמישי בדבר קווי האופי הייחודיים של טרוריסטים המתאבדים.
ביקורות על הספר
פרופסור דומניקו טוסיני מאוניברסיטת טרנטו מציין:
פרופסור ג'ושוע סיני כותב בביקורתו בוושינגטון פוסט כי:
"ב'מונהגים למוות' אריאל מררי מקבץ תובנות שצבר במשך למעלה מארבעים שנות קריירה כאחד מאנשי האקדמיה המובילים בתחום הטרור, ובפרט בטרור המתאבדים... באופן כללי 'נחושים למות' מומלץ ביותר בשל עיסוקו מאיר העיניים בטרור המתאבדים ובגורמים שמניעים אותו." [9]
קלארק מקאולי וסופיה מוסקאלנקו מקולג' ברין מור כתבו:
"איש לא חקר את טרור המתאבדים יותר מאשר הפסיכולוג אריאל מררי, שיש לו יתרון בכך שהוא עובד בישראל במהלך שלושת העשורים שבהם טרור מתאבדים נהפך לכל כך שכיח. בלתי אפשרי לסכם את המידע העשיר והתובנות הרבות בספר זה."
בוב סיימון מCBS כתב על הספר:
"המחקר המעמיק ביותר עד עתה על אחת מהתופעות הפחות מובנות של זמננו. עבודה מדעית שנקראת כמו ספר מתח." [10]
לעומת זאת, רוברט ברים ובאדר עראג', עם זאת שהודו כי מררי הוא "בכיר חוקרי הטרור ההתאבדותי ...והידע שלו אנציקלופדי", טענו כי ייתכן שהממצאים העוסקים במתאבדים הפלסטינים הם מוטים, מפני שהחוקרים היו ישראלים והנבדקים שהו בכלא בעת שרואיינו. במיוחד ביקרו ברים ועראג' את הממצא כי חלקם של המתאבדים היו בעלי נטייה אובדנית. בעוד שמררי ועמיתיו למחקר מצאו כי 40% מהמועמדים להתאבדות היו בעלי נטיות אובדניות, ברים ועראג' העריכו על סמך ראיונות שערכו עם בני משפחה של מחבלים שהתאבדו, כי שיעור המתאבדים שהראו סימני דיכאון היה רק 24%. [11]
הספר
- Merari, A. Driven to Death: Psychological and Social Aspects of Suicide Terrorism. New York: Oxford University Press, 2010 (315 pp.).
הערות שוליים
- ^ פרק ראשון, עמ' 9.
- ^ עמ' 22.
- ^ תרשים 2.1
- ^ טבלה 2.1
- ^ פרק 5, עמ' 119.
- ^ פרק 7, עמ' 183.
- ^ פרק 8, עמ' 122.
- ^ Domenico Tosini, book review, European Journal of Social Sciences Revue européenne des sciences sociales, 2012, vol. 50, No. 2, pp. 270-72
- ^ Joshua Sinai, " BOOK REVIEW: When suicide is a terror tool", The Washington Post, December 14, 2010.
- ^ מופיע על גב עטיפת הספר
- ^ Clark McCauley and Sophia Moskalenko, Do Suicide Terrorists Have Personality Problems? .Terrorism and Political Violence, pp. 108-111. 17 Dec 2010
