מחוזות חד-נציגיים
מספר שיטות בחירה משתמשות במחוזות בחירה חד נציגיים, בניהם שיטות רוביות, שיטת הקול האלנטרנטיבי שיטת רוב דו שלבי, אישור ההצבעה, Borda count, שיטות קונדורסה (כגון שיטת שולץ). ועוד.
במספר מדינות, כגון אוסטרליה והודו, חברי הבית התחתון של הפרלמנט נבחרים מתוך מחוזות חד נציגיים; ואילו חברי הבית העליון נבחרים מתוך מחוזות רב נציגיים. בכמה מדינות נוספות כמו סינגפור, חברי הפרלמנט יכולים להיבחר במחוזות בחירה רב נציגיים כאשר הם מתמודדים כחלק מקבוצה (סיעה) של מספר מועמדים.
היבטים
אחריותיות כלפי הבוחרים
התומכים במחוזות בחירה חד נציגיים טוענים כי השיטה מעודדת קשר חזק ומחויבות בין הנציגים לבין המחוז הבוחר. כאשר במדינות בעלות שיטת בחירות רב נציגית כדוגמת ישראל, בה הנציגים נבחרים מתוך רשימות, הקשר הישיר בין הבוחר לנבחר אינו קיים.
מצד שני, רוב הבוחרים מצביעים היום למועמדים המייצגים מפלגה מסוימת או כדי להשפיע על מי יעמוד בראש המדינה או הממשלה, יותר מאשר בעקבות עמדתם ביחס למועמד עצמו. לדוגמה בשנת 1989 בקנדה, נבחרה מחדש ממשלת אלברטה אבל בגלל חוסר שביעות רצון מאופן ההנהגה שלו, איבד ראש הממשלה ומנהיג המפלגה השלטת,את מושבו.
מיעוט מפלגות
לפי חוק דוברז'ה מערכות בחירות אזוריות נוטות ליצור מערכת דו מפלגתית עם אפשרות למפלגות לווין קטנות. לתהליך זה מאפיינים חיוביים כדוגמת יציבות שלטונית גבוהה יותר כיוון שלקבוצות מיעוט אין יכולת לערער על הקואליציה. יתרון נוסף של מערכת דו מפלגתית הוא דחיקת השפעה של מפלגות קיצוניות וחתירה למרכז מצד המפלגות המתמודדות. מצד שני מערכת דו מפלגתית מציעה לבוחרים פחות אפשרויות והתמקדות בנושאים השנויים במחלוקת במחוזות המתנדנדים בין המפלגות. בנוסף מערכת דו מפלגתית אינה מונעת מצב של קיפאון בפרלמנט כתוצאה משוויון בין שתי המפלגות.
תת-ייצוג
מחוזות חד נציגיים יוצרים לעיתים מציאות של תת-ייצוג וחוסר תחרותיות. כאשר לנציג מסוים נתון רוב מוחלט של בוחרים למועמד מטעמם מובטחת זכייה באופן כמעט ודאי ולכן למיעוט אין שום השפעה על הנבחרים ולנבחר אין מחויבות יצוגית כלפי המיעוט.
ראו גם
