מחלקת המלחמה של ארצות הברית
 | |
| בניין מחלקת המלחמה בוושינגטון, 1917 | |
 | |
| חותם מחלקת המלחמה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תאריך הקמה | 7 באוגוסט 1789 |
| תאריך פירוק | 18 בספטמבר 1947 |
| סוכנות מחליפה | מחלקת ההגנה של ארצות הברית |
| שר | מזכיר המלחמה של ארצות הברית |
| מטה מרכזי | הפנטגון (עם פירוקו) |
מחלקת המלחמה של ארצות הברית (באנגלית: United States Department of War, נקראה גם War Department ולעיתים, בשנותיו הראשונות, War Office) הייתה מחלקה בקבינט של ארצות הברית שהייתה אחראית על צבא ארצות הברית, והייתה אחראית גם על התחום הימי עד להקמת מחלקת הצי של ארצות הברית ב-1798 ועל רוב חילות האוויר הקרקעיים עד להקמת מחלקת חיל האוויר של ארצות הברית ב-18 בספטמבר 1947.
בראש המחלקה עמד במשך כל תקופת קיומו מזכיר המלחמה, אזרח שהחזיק באחריות על תחומי הכספים והרכש ותפקיד ניהולי שולי בתחומים הצבאיים.
משרד המלחמה התקיים מ-7 באוגוסט 1789,[1] ועד 18 בספטמבר 1947, עת הוא פוצל למחלקת הצבא ולמחלקת חיל האוויר והתמזג עם מחלקת הצי כחלק מ"המוסד הצבאי הלאומי" (National Military Establishment - NME), שב-1949 שונה שמו למחלקת ההגנה של ארצות הברית (United States Department of Defense – DoD).
היסטוריה
זמן קצר לאחר הקמתה של ממשלה יציבה בהנהגתו של נשיא ארצות הברית הראשון, ג'ורג' וושינגטון, ב-1789, החליט הקונגרס על הקמת מחלקת המלחמה כסוכנות אזרחית שתנהל את צבא היבשה בניהולם של הנשיא (כמפקד העליון) ומזכיר המלחמה.[2] הגנרל הבכיר בדימוס, הנרי נוקס, שימש כמזכיר המלחמה הראשון של ארצות הברית.
1800-1790
הקמת וארגון המחלקה והצבא הוטלו על כתפיו של המזכיר נוקס. הפיקוד הישיר על הצבא הסדיר הקטן על ידי הנשיא וושינגטון שהוביל טור חיילים מערבה דרך פנסילבניה אל פורט קמברלנד שבמרילנד ב-1794 כדי לדכא את מרד הוויסקי שהתעורר אז בחזית, הייתה הזדמנות שעד אז טרם נוצלה על ידי הנשיא. האפשרות של ארגון מחדש של "צבא חדש" תחת פיקודו הסמלי של הנשיא לשעבר וושינגטון ושל עוזרו, מזכיר האוצר לשעבר אלכסנדר המילטון, לעסוק במגמה שגברה והלכה של תקריות ימיות בין ספינות סחר אמריקאיות לבין הרפובליקה הצרפתית הראשונה ניתנה על ידי הנשיא השני ג'ון אדמס ב-1798 והסיכוי הדחוק של פלישה קרקעית היה בגדר אפשרות. ב-8 בנובמבר 1800 עלה בניין מחלקת המלחמה באש על כל המסמכים שהיו בו.[3]
1860-1800
הקמתה של האקדמיה הצבאית החדשה בוסט פוינט שבמעל נהר ההדסון מצפון לניו יורק ב-1802, הייתה אירוע חשוב שתרם לצמיחתו העתידית של צבא ארצות הברית. באוגוסט 1814, במהלך שריפת וושינגטון, נשרף גם בניין מחלקת המלחמה בעיר, עם זאת, הן מחלקת המלחמה והן מחלקת המדינה פינו את הארכיונים שלהם וכל המסמכים שנשמרו בהם ניצלו. המסמכים היחידים של מחלקת המלחמה שאבדו בשריפה היו ההמלצות על מינויים בצבא ומכתבים שהתקבלו בשבע השנים שקדמו לשריפה.[3] הכישלונות והמפלות הרבים של מלחמת 1812 הובילו להחלטה לבצע רפורמה במחלקת המלחמה. מזכיר המלחמה, ג'ון קלהון, ארגן מחדש את המחלקה למערכת של משרדים, שראשיהם החזיקו במשרותיהם לכל ימים חייהם ומינה קצין לתפקיד הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, אף על פי שהקונגרס לא אישר את המשרה הזאת. בתפקיד זה החזיק וינפילד סקוט עד פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1861. ראשי המשרדים תפקדו כיועצים למזכיר המלחמה בעודם מפקדים על הכוחות שלהם ועל המתקנים הצבאיים שבאחריותם. המשרדים התעמתו לעיתים בינם לבין עצמם, אך במהלך הוויכוחים עם שלהם עם הגנרל המפקד, הם זכו בדרך כלל לתמיכת המזכיר. הקונגרס פיקח על המשרדים בפרטים הקטנים וראשי המשרדים זכו לתמיכתו.
ב-1824 הקים קלהון את הלשכה לענייני אינדיאנים, שהייתה הסוכנות הגדולה ביותר במחלקת המלחמה שעסקה באינדיאנים בארצות הברית עד 1849, כאשר הקונגרס העביר את האחריות עליה למחלקת הפנים שהוקם אז.
1898-1861
במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית הורחבו תחומי האחריות של מחלקת המלחמה. המחלקה טיפלה בגיוס, באימון, באספקה, בטיפול הרפואי, בתובלה ובתשלום השכר לשני מיליון חיילים, שנמנו הן על הצבא הסדיר והן על צבא המתנדבים הזמני שהיה גדול ממנו הרבה יותר. מבנה פיקודי נפרד לקח על עצמו את הפיקוד על המבצעים הצבאיים.
בשלבים המאוחרים של המלחמה נטלה המחלקה על עצמה את האחריות על הפליטים ועל העבדים המשוחררים בדרום באמצעות "המשרד לפליטים, העבדים המשוחררים והאדמות הנטושות". במהלך תקופת השיקום לקח משרד זה חלק משמעותי בתמיכה בממשלות הרפובליקניות החדשות במדינות הדרום. עם תום תקופת השיקום ב-1877, פינה צבא ארצות הברית את הכוחות הצבאיים האחרונים מהדרום והממשלה הרפובליקנית האחרונה סיימה את תפקידה.
הצבא היה מורכב ממאות פלוגות קטנות במבצרים לאורך הגבול המערבי שטיפל באינדיאנים ויחידות ארטילרית חוף בערי הנמל שטיפלו באיום של מתקפה ימית.
1939-1898
צבא ארצות הברית, על מצבתו בת 39,000 חייליו ב-1890, היה הצבא הקטן ביותר של מעצמה כלשהי בעולם בסוף המאה ה-19. לעומתו, לצרפת היה באותה תקופה צבא של 542,000 איש. מתנדבים זמניים והמיליציות של המדינות לחמו בעיקר במלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898. מלחמה זו הדגישה את הצורך לשליטה יעילה יותר על המחלקה ועל משרדיה השונים.
מזכיר המלחמה אליהוא רוט, שכיהן בין השנים 1899 – 1904, שאף למנות ראש מטה כמנהל כללי ומטה כללי בסגנון אירופאי לתכנון, לצורך השגת מטרה זו באופן דמוי-עסקי, אך הגנרל נלסון מיילס הכשיל את מאמציו. רוט הגדיל את האקדמיה הצבאית בווסט פוינט והקים את מכללת המלחמה של צבא ארצות הברית ואת המטה הכללי. הוא שינה את נוהלי הקידום וארגן בתי ספר לחילות השונים של הצבא. הוא גם יצר את העיקרון של העברה לסירוגין מהמטה אל החזית. מתוך דאגה בנוגע לשטחים שנוספו לארצות הברית לאחר מלחמת ארצות הברית–ספרד, פעל רוט למען העברת קובה לתושביה, ניסח את כתב הזכויות של הממשלה לפיליפינים ודאג לביטול המיסוי על סחורות שיובאו לארצות הברית מפוארטו ריקו.
יורשו של רוט כמזכיר המלחמה, ויליאם הווארד טאפט, שב לברית המסורתית בין מזכיר המלחמה וראשי המשרדים, הכפיף את ראש המטה לגנרל השליש, תפקיד רב עוצמה מאז יצירתו ב-1775. אכן, המזכיר טאפט יישם מעט מסמכויותיו. ההחלטות החשובות התקבלו על ידי נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט. ב-1911 החיו המזכיר הנרי סטימסון וראש המטה שלו, מייג'ור גנרל לאונרד ווד, את הרפורמות של רוט. המטה הכללי סייע להם במאמציהם לייעץ את המבנה הארגוני של הצבא על פי קווי מתאר מודרניים ולפקח על משרדי המחלקה.
מלחמת העולם הראשונה ואחריה
ב"חוק הביטחון הלאומי" (National Defense Act of 1916) הפך הקונגרס על פיהם את השינויים הללו, צמצם את גודלו של המטה הכללי למספר חברים ערב כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה ב-6 באפריל 1917. הנשיא וודרו וילסון תמך במזכיר המלחמה ניוטון בייקר, שהתנגד למאמצי השליטה על משרדי המחלקה ועל התעשייה הביטחונית עד שהתחרות על היקף הרכשה הצבאי המוגבל כמעט ושיתקה את התעשייה ואת מערכת התחבורה, בעיקר בצפון. מתוך וותרנות לנוכח הלחצים מהקונגרס ומהמגזר התעשייתי, מינה בייקר את בנדיקט קרוול כאחראי על החימוש, את מייג'ור גנרל ג'ורג' גותלס כקצין האספקה הראשי בפועל ואת גנרל פייטון מרץ' כראש המטה. תוך קבלת סיוע מיועצים תעשייתיים, הם ארגנו מחדש את מערכת האספקה של הצבא ובעיקר הם ביטלו את מעמדם של משרדי המחלקה כסוכנויות עצמאיות למחצה. גנרל מרץ' ארגן מחדש את המטה הכללי על פי אותם קווי פעולה והעניק לו את הסמכות הישירה על פעילות המחלקה. לאחר המלחמה החזיר הקונגרס למשרדים את מעמדם העצמאי.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 יישר הגנרל ג'ון פרשינג קו עם המטה הכללי בנוגע לעיצוב התבנית של מטה השטח של חיל המשלוח של ארצות הברית, שעליו הוא פיקד. למטה הכללי של ראשית שנות ה-20 הייתה השפעה מועטה על משרדי מחלקת המלחמה, אך ראשי המטה הכללי השיגו בהדרגה סמכות ממשית עליהם עד 1939, כאשר הגנרל ג'ורג' מרשל התמנה לראש מטה הצבא.
מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה היה מרשל היועץ הראשי של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בנושאי אסטרטגיה צבאית והשקיע מעט מאמץ לפעול כמנהל הכללי של מחלקת המלחמה. סוכנויות רבות היו עדיין מחוסרות סמכות בתחומים שונים והן הטרידו את ראש המטה בפרטים רבים מדי, עד שגרמו למחלקת המלחמה לפעול בחוסר יעילות בניהול הצבא במלחמה גלובלית. הגנרל מרשל תיאר את תפקיד ראש המטה כ"תפקיד פיקודי גרוע". הנשיא רוזוולט מינה את הנרי סטימסון כמזכיר המלחמה. לאחר המתקפה על פרל הארבור העניק סטימסון גיבוי למרשל בארגון מחדש של הצבא על פי "חוק סמכויות המלחמה" (War Powers Act of 1941). הוא פיצל את צבא ארצות הברית לשלושה מרכיבים אוטונומיים לניהול הפעילות של המחלקה: "כוחות הקרקע של הצבא" (Army Ground Forces) אימנו את הכוחות, חילות האוויר של צבא ארצות הברית פיתחו זרוע אווירית עצמאית ו"שירותי האספקה" (Services Of Supply) ניהלו את הפעילות המנהלית והלוגיסטית. חטיבת המבצעים פעלה כצוות תכנון כללי עבור הגנרל מרשל. ב-1942 קיבלו חילות האוויר של הצבא עצמאות מעשית בכל מובן בנפרד משאר חלקי הצבא.
לאחר המלחמה
עם תום מלחמת העולם השנייה נטשה מחלקת המלחמה את המבנה הארגוני של מרשל לטובת דגם מקוטע שהתאים לתקופה בעוד שהזרועות העצמאיות נמנעו כל הזמן מהנהגה מחדש של שליטה ארגונית איתנה על פעולותיהן. "חוק הביטחון הלאומי של 1947" (National Security Act of 1947) פיצל את מחלקת המלחמה למחלקת הצבא של ארצות הברית ולמחלקת חיל האוויר של ארצות הברית. לניהול שתי המחלקות הללו נתמנו מזכיר הצבא של ארצות הברית ומזכיר חיל האוויר של ארצות הברית, בהתאמה.
בשנים שלאחר המלחמה, החליטה ממשלת ארצות הברית (כמו ממשלות רבות ברחבי העולם) לנטוש את המושג "מלחמה" בהתייחס להנהגה האזרחית של הכוחות המזוינים שלה. שריד יחיד למינוח זה נותר בשמותיהן של "מכללת המלחמה של ארצות הברית" (United States Army War College), מכללת המלחמה של הצי (Naval War College) ו"מכללת המלחמה של חיל האוויר" (Air War College) שמשמשות לאימון קציני הזרועות השונים בטקטיקה ובאסטרטגיה של לוחמת השטח.
מבני המחלקה
בשנותיו הראשונות, בין השנים 1797 – 1800, ישב מטה מחלקת המלחמה בפילדלפיה. יחד עם שאר סוכנויות הממשל הוא עבר לבירה החדשה וושינגטון די. סי. ב-1800. ב-1820 עבר מטה המחלקה לבניין בפינת רחוב 17 ושדרות פנסילבניה, בסמיכות לבית הלבן, חלק ממכלול של ארבעה מבני לבנים בסגנון הפדרלי שנבנו עבור מחלקות הקבינט, כשמחלקת המלחמה ישבה בחלק הצפון-מערבי של המכלול, מחלקת הצי בחלקו הדרום-מערבי, מחלקת המדינה בחלקו הצפון-מזרחי ומחלקת האוצר בחלקו הדרום-מערבי. בניין מחלקת המלחמה הורחב בשנות ה-50 של המאה ה-19 כשנבנה בניין נוסף ממערב מעבר לרחוב שנודע בשם "הנספח" (Annex) וחשיבותו עלתה במהלך מלחמת האזרחים כאשר הנשיא אברהם לינקולן הגיע פעמים רבות לחדר הטלגרף של מחלקת המלחמה להתעדכן בדיווחים ובעדכונים. המבנים המקוריים של מחלקות המלחמה והצי מ-1820 שניצבו מצדו המערבי של הבית הלבן, הוחלפו ב-1888 בבניין חדש בסגנון הקיסרות השנייה הצרפתית עם "גגות מנסארד", שזכה לשם "בניין המדינה, המלחמה והצי" (State, War, and Navy Building). כיום הוא ידוע כ"בניין משרדי הממשל הישן" (Old Executive Office Building) ולימים נקרא "בניין הממשל על שם אייזנהאור", על שמו של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאור.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 נגסה מחלקת המדינה את המרחב של מחלקת המלחמה בבניין ואף הבית הלבן חיפש מרחב משרדים נוסף. באוגוסט 1939 העבירו מזכיר המלחמה הארי וודרינג וראש מטה הצבא בפועל ג'ורג' מרשל את משרדיהם אל "בנייני התחמושת" (Munitions Buildings), מבנה זמני שנבנה בשטח המול במהלך מלחמת העולם הראשונה. בסוף שנות ה-30 בנתה הממשלה את בניין מחלקת המלחמה (כיום בניין הארי ס. טרומן, המשמש כבניין מחלקת המדינה) שניצב בפינת הרחובות 21 ו-C, אך עם השלמת בנייתו, נראה היה שהוא לא פתר את בעיית המקום של מחלקת המלחמה והוא הועבר לשימושה של מחלקת המדינה, שכאמור שוכנת בו עד היום.
בכניסתו לתפקיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, התמודד המזכיר הנרי סטימסון עם מצב בו מחלקת המלחמה הייתה מפוזרת ב"בניין התחמושת" העמוס ובבניינים רבים בכל רחבי וושינגטון, כולל פרברים במרילנד ובווירג'יניה. ב-28 ביולי 1941 אישר הקונגרס תקציב לבניין חדש למחלקת המלחמה במחוז ארלינגטון שבווירג'יניה שבו תשוכן כל מחלקת המלחמה תחת קורת גג אחת. עם השלמת בנייתו של הפנטגון ב-1943, פינה מזכיר המלחמה את לשכתו ב"בניין התחמושת" והמחלקת כולה החלה את תהליך המעבר לבניין החדש.
קישורים חיצוניים
- כתבי מחלקת המלחמה של ארצות הברית בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ "The Establishment of the Department of War - US House of Representatives: History, Art & Archives". house.gov.
- ^ Chap. VII. 1 Stat. 49 from "A Century of Lawmaking for a New Nation: U. S. Congressional Documents and Debates, 1774–1875". Library of Congress, Law Library of Congress
- ^ 3.0 3.1 Methods, United States War Dept Board on Business (August 17, 1889). "Business Methods in the War Department: Report of the Board Appointed in Compliance with the Request of the Senate Select Committee to Investigate the Methods of Business in the Executive Departments". U.S. Government Printing Office
