מלחמת הקוצרים
| מערכה: חלק ממלחמת צרפת–ספרד (1635–1659) | ||||||
| מלחמה: מלחמת הקוצרים | ||||||
| תאריכי הסכסוך | 1640–1659 (כ־19 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | קטלוניה, מזרח ספרד, דרום צרפת | |||||
| תוצאה | המרד הובס; הסכם הפירנאים | |||||
| שינויים בטריטוריות | מחוז רוסיון והחצי הצפוני של מחוז צ'רדניה עברו לשליטת צרפת | |||||
| ||||||
מלחמת הקוצרים (בקטלאנית: Guerra dels Segadors, במזרח קטלאנית: [ˈɡɛrə ðəls səɣəˈðos], בספרדית: Guerra de los Segadores), הידועה גם בשם המרד הקטלאני, הייתה סכסוך שהשפיע על חלק גדול מנסיכות קטלוניה בין השנים 1640–1659. הייתה לה השפעה מתמשכת בהסכם הפירנאים (1659), שאישרה את הוויתור על מחוז רוסיון והחצי הצפוני של מחוז צ'רדניה לצרפת (ראו: צ'רדניה הצרפתית (אנ')), תוך פיצול הטריטוריות הצפוניות של קטלוניה מנסיכות קטלוניה ומכתר אראגון, ובכך נסוגו מגבולות ספרד להרי הפירנאים.
רקע
שורשיה של המלחמה היו במתיחות שנוצרה בחברה הקטלונית עקב נוכחות הצבא המלכותי (שהורכב ברובו משכירי חרב בני לאומים שונים) במהלך מלחמת צרפת-ספרד בין ממלכת צרפת למונרכיה של ספרד במסגרת מלחמת שלושים השנים.
גספר דה גוזמן, הרוזן-דוכס של אוליברס (אנ'), השר הראשי של פליפה הרביעי, מלך ספרד, ניסה לחלק בצורה שווה יותר את הנטל הכלכלי והצבאי העצום של האימפריה הספרדית. אבל מדיניות איחוד הנשק שלו (בספרדית: Union de Armas) עוררה תגובה בדמות פעולות איבה ומחאות בכל רחבי מדינות המלוכה של ספרד. ההתנגדות בקטלוניה הייתה חזקה במיוחד; בתי המשפט הקטלוניים (אנ') של 1626 ו-1632 מעולם לא הגיעו להסכמה, עקב התנגדות המדינות נגד הצעדים הכלכליים והצבאיים של אוליברס, שרבים מהם הפרו את החוקות הקטלוניות (אנ').
בשנת 1638, הקאנון של לה סאו ד'אורגל (אנ'), פאו קלריס (אנ'), שהיה ידוע בהתנגדותו לבישופים שאינם קטלאנים ששיתפו פעולה עם הכתר, נבחר על ידי האחוזה הכנסייתית לנשיא הז'נרליטט באותו אירוע נבחר פרנצ'סק דה טמאריט[1] לחבר הז'נרליטט. בסביבות 1639, שני הגורמים התקרבו וההזדהות והסולידריות של האיכרים התחברה לגישה של חוסר אמון פוליטי לשלטונות. כך נוצרה הדוקטרינה הפוליטית והאידאולוגיה העממית של המרד.
איכרים קטאלונים, שנאלצו למגר את הצבא המלכותי ודיווחו על אירועים כמו חילול הקודש,[2] נזק והרס לרכוש אישי ועינוי נשים על ידי החיילים, הגיבו בשורה של מרידות מקומיות נגד נוכחותם.
המרד הלך וגבר, עד חג הלחם והיין ה"קדושים" במאי 1640 בברצלונה, עם התקוממות המכונה "חג הדמים" (בקטלאנית: Corpus de Sang), תחת הסיסמאות "תחי אמונת אותו האיש!", "המלך אדוננו", הכריז עלינו מלחמה!"[3] "תחי הארץ, מוות לשלטון הרע" ו"קצור את השלשלאות שלנו". כשהבישוף של ברצלונה, לאחר שבירך את הקהל הזועם, שאל אותם: "מי הקפטן שלכם? מה הדגל שלכם?" הם הרימו פסל גדול של אותו האיש על הצלב מכוסה לגמרי בבד שחור וצעקו "הנה הקפטן שלנו, זה הדגל שלנו!". "חג הדמים" הזה שהתחיל במותו של קוצר (בקטלאנית: segador),[דרוש מקור] והוביל להתנקשות על ידי מורדים קטאלונים[4] של המשנה למלך הספרדי של קטלוניה והרוזן השני של סנטה קולומה,[5] אירועים שסימנו את תחילת הסכסוך. המיליציה הבלתי סדירה המעורבת הייתה ידועה בשם "מיגלטס" (אנ'). המצב הפתיע את אוליברס, כאשר רוב הצבא הספרדי נלחם בחזיתות אחרות הרחק מקטלוניה. מועצת אראגון (אנ') דרשה נוכחות צבאית מתוגברת בברצלונה כדרך היחידה להחזיר את הסדר על כנו.
מלחמה
פאו קלריס (אנ'), נשיא הז'נרליטט דה קטלוניה, קרא לפוליטיקאים מכל הנסיכות כדי להקים גוף מייעץ "מדינות כלליות" (ג'ונטה דה בראסוס או בראסוס ג'נרלס). הקריאה התבררה כמוצלחת, והנוכחות של ערי מלכות וכפרים פיאודליים הייתה גדולה במיוחד. אספה זו, שעבדה בהצבעה פרטנית, החלה ליצור וליישם אמצעים מהפכניים שונים, כגון הקמת מועצת הגנה של הנסיכות ומס מיוחד לאצולה (הבאטלו),[6] תוך כדי התעצמות המתח עם המלוכה.
במקביל, קיים הז'נרליטט מגעים עם צרפת, במטרה לכרות ברית בין נסיכות קטלוניה למדינה זו. בהסכם של סרט (Ceret), צרפת הבטיחה לעזור לנסיכות. בדרך זו, ב-17 בינואר 1641, הכריזו המדינות הכלליות בראשות פאו קלריס על הרפובליקה הקטלאנית (אנ') בחסות המלוכה הצרפתית, שנמשכה שבוע עד ל-21 בינואר 1641, אז הכריזו על מלך צרפת לואי ה-13 כרוזן ברצלונה (אנ').[7][8]
האיום של האויב הצרפתי להקים בסיס רב עוצמה מדרום לפירנאים גרם לתגובה מיידית של המלוכה ההבסבורגית. ממשלת הבסבורג שלחה צבא גדול של 26,000 איש תחת פדרו פג'רדו (אנ') כדי למחוץ את המרד הקטלוני. בדרכו לברצלונה, הצבא הספרדי כבש מחדש כמה ערים, והוציא להורג מאות אסירים, וצבא מורדים של הרפובליקה הקטלאנית הובס במרטורל (אנ'), ליד ברצלונה, ב-23 בינואר. בתגובה הקטאלונים חיזקו את מאמציהם והצבאות הצרפתיים-קטלאנים השיגו ניצחון צבאי חשוב על הצבא הספרדי בקרב מונז'ואיק (26 בינואר 1641).
למרות הצלחה זו, מרד האיכרים הפך לבלתי נשלט במקומות מסוימים, והתמקד בהדרגה באצולה הקטלונית ובז'נרליטט עצמו. למעשה, הסכסוך היה גם מלחמת מעמדות, כאשר האיכרים התקוממו הן נגד המלוכה ההבסבורגית והן נגד המעמדות השליטים שלהם, שפנו לתמיכת צרפת.[9] במשך העשור הבא נלחמו הקטאלונים תחת הווסאל הצרפתי, ונטלו יוזמה לאחר קרב מונז'ואיק. בינתיים, הגברת השליטה הצרפתית בעניינים פוליטיים ומנהליים (נמלים ימיים, מיסים, תפקידי מפתח בירוקרטיים וכו') והתמקדות צבאית איתנה בממלכות הספרדיות השכנות של ולנסיה ואראגון, בהתאם למלחמתו של רישלייה נגד ספרד, ערערו בהדרגה את ההתלהבות הקטאלונית לצרפתים.
צבא צרפתי-קטלאני בפיקודו של פיליפ דה לה-מוטה-הודנקור (אנ') נע דרומה והשיג מספר ניצחונות נגד הספרדים, אך המצורים על טרגונה (1644), ליידה (אנ') וטורטוסה נכשלו לבסוף ובעלות הברית נאלצו לסגת.
ברוסיון שבצפון קטלוניה הם הצליחו יותר. פרפיניין נלקחה מהספרדים לאחר מצור של 10 חודשים (אנ'), וכל מחוז רוסיון (אנ') הפכה תחת שליטה צרפתית. זמן קצר לאחר מכן, צבאות סיוע ספרדיים הובסו בקרב מונמלו (אנ') ובקרב ברצלונה (אנ').
בשנת 1652, מתקפה ספרדית כבשה את ברצלונה (אנ') והביאה שוב את הבירה הקטאלונית להיות תחת שליטה ספרדית. התנגדות לא סדירה נמשכה מספר שנים לאחר מכן, קרבות מעטים התרחשו מצפון לפירנאים אך ההרים נשארו, מכאן ואילך, הגבול הממשי בין שטחי ספרד וצרפת.
המלחמה התרחשה במקביל למלחמת האראוקו בצ'ילה (אנ') שבה נלחמו הספרדים בקואליציה של ילידים מפוצ'ים. עם היותה של מלחמת האראוקו סכסוך ממושך ויקר, הורה הכתר הספרדי לשלטונותיו בצ'ילה לחתום על הסכם שלום (אנ') עם המפוצ'ה על מנת לרכז את משאבי האימפריה בלחימה בקטאלונים. כך השיג המאפוצ'ה הסכם שלום והכרה מטעם הכתר במקרה ייחודי לכל קבוצה ילידית ביבשת אמריקה.[10]
פתרון
הסכסוך התרחב מעבר לשלום וסטפליה, שסיים את מלחמת 30 השנים ב-1648 אך נותר חלק ממלחמת צרפת-ספרד (1635–1659) עם העימות בין שני ריבונים ושני ז'נרליטטים, אחד שבסיסו בברצלונה, בשליטה של ספרד והשני בפרפיניה (פרפיניאן), תחת כיבוש צרפת. ב-1652 ויתרו השלטונות הצרפתיים על קטלוניה, אך החזיקו בשליטה ברוסיון, ובכך הובילו לחתימת הסכם הפירנאים ב-1659.[11]
חוסר בכוחות ספרדים, שהיו עסוקים בקטלוניה, היה לעזר במידה ניכרת לפורטוגל, בצד השני של חצי האי האיברי, להתנער בהצלחה מהשלטון הספרדי ולנצח בו זמנית במלחמת השבת הכתר הפורטוגזי.[דרוש מקור]
ראו גם
- פרונד – מרידות צרפתיות בין 1648 ל-1653 שנתמכו על ידי ספרד
לקריאה נוספת
- J. Sanabre. La acción de Francia en Cataluña en la pugna por la hegemonía de Europa (1640-1659). Barcelona, 1956. Still indispensable for its detailed coverage of the events from 1640/41 and later.
- J.H. Elliott. The Revolt of the Catalans: a Study in the Decline of Spain (1598-1640). Cambridge, 1963.
- Serra, Eva. La guerra dels segadors. Ed. Bruguera (Barcelona, 1966)
הערות שוליים
- ^ Francesc de Tamarit
- ^ Arredondo, María Soledad (2008). Transmitir y proclamar la religión: una cuestión de propaganda en las crisis de 1635 y 1640. "La transmisión de una convicción o un saber religioso". Criticón. pp. 94–98.
- ^ Minguez Cornelles, Victor (2004). El Imperio sublevado. Monarquia y naciones en Espana e Hispanoamerica (in Spanish). Consejo Superior de Investigaciones Cientificas. p. 22. ISBN 8400082478.
- ^ García Cárcel, Ricardo. "Dalmau de Queralt y Codina". Real Academia de la Historia. Madrid. Retrieved 31 March 2019.
- ^ Corteguera, Luis R. (2002). For the Common Good: Popular Politics in Barcelona, 1580-1640. Cornell University Press. p. 188. ISBN 0801437806. Retrieved 27 April 2018.
- ^ L'impost del Batalló
- ^ Grau, Jaume. Pau Claris. Una vida amb misteris (in Catalan). Sàpiens [Barcelona], núm. 121, octubre 2012, p.54-57. ISSN 1695-2014
- ^ Gelderen, Martin van; Skinner, Quentin (2002). Republicanism: Volume 1, Republicanism and Constitutionalism in Early Modern Europe: A Shared European Heritage. Cambridge University Press. p. 284. ISBN 9781139439619
- ^ "Catalonia, Revolt of (1640–1652) - Dictionary definition of Catalonia, Revolt of (1640–1652) - Encyclopedia.com: FREE online dictionary". www.encyclopedia.com. Retrieved 2017-11-04.
- ^ Bengoa, José (October 4, 2017). "Columna de José Bengoa: Catalanes, Autonomías y Mapuche (s)". The Clinic (in Spanish). Retrieved October 21, 2017.
- ^ J. P. Cooper (20 December 1979). The New Cambridge Modern History: Volume 4, The Decline of Spain and the Thirty Years War, 1609-48/49. CUP Archive. p. 428. ISBN 978-0-521-29713-4.
