ממלכת לופאקה
 | |
| קוטימבו הייתה כנראה בירת הממלכה לפני הכיבוש של אימפריית האינקה | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | דיארכיה |
| שפה נפוצה | איימרה |
| עיר בירה | צ'וקואיטו (אנ') (1463–1600) |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אמריקה הדרומית |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 1150 |
| פירוק | כיבוש על ידי אימפריית האינקה |
| תאריך | הקבוצה האתנית נעלמה סביב 1600 |
| ישות קודמת | אימפריית טיוואנאקו |
| ישות יורשת | אימפריית האינקה |
| שונות | |
 | |
| מיקומם של צ'וקואיטו, בירת מחוז האינקה של הלופאקה, וקוטימבו, הבירה טרום האינקה | |
ממלכת לופאקה (בספרדית: Reino Lupaqa) הייתה ממלכה של ה"לופאקה", קבוצה אתנית, שהשתייכה לעם האיימרה הקדום. בני הלופאקה חיו במשך מאות שנים ליד אגם טיטיקקה בפרו של ימינו וייתכן שאדמותיהם התרחבו לתוך שטחה של בוליביה של ימינו. הלופאקה ועמי איימרה אחרים הקימו את ממלכות איימרה (אנ'), ממלכות חזקות שקמו על חורבות אימפריית טיוואנאקו במאה ה-11. באמצע המאה ה-15 הם נכבשו על ידי אימפריית האינקה, ובשנות ה-30 של המאה ה-16 הם עברו לשליטתה של האימפריה הספרדית.
מקום מגוריהם של מלכי לופאקה שלפני שלטון האינקה היה כנראה במה שהוא היום האתר הארכאולוגי של קוטימבו (אנ'). בירת מחוז האינקה הייתה צ'וקואיטו (אנ'), כיום כפר בעל אותו שם שבו נמצא האתר הארכאולוגי "אינקה אויו" (Inca Uyu).
היסטוריה
הלופאקה ישבו בשבעה מרכזים עירוניים, כולם ערים וכפרים של ימינו במחוז פונו (אנ') בפרו: צ'וקואיטו, אקורה, אילאבה, חולי, פומטה, יונגיו וספיטה.[1] הלופאקה שולבו באימפריית האינקה ההולכת וגדלה על ידי הקיסר פאצ'אקוטי (שלט בשנים 1438–1471). בתקופת שלטונו של קיסר האינקה טופאק אינקה יופאנקי (1471-1493), דיכאה אימפריית האינקה מרד של הלופאקה ושכניהם הצפוניים, הקויה.[2]
במאה ה-16 ערכו בני האינקה מפקד אוכלוסין של מחוז צ'וקואיטו ורשמו אותו על קיפו שהוסבר לספרדים. המספר הכולל של משקי בית בצ'וקואיטו היה 20,080 מתוכם 15,778 איימרה. 4,129 היו אורו, ו-173 היו מיטמה (אנ') (אנשים שהאינקה הגלו ממקומות אחרים באימפריה). זה מרמז על אוכלוסייה של כ-100,000 אנשים בסך הכל.[3]
ללופאקה היה מגע מועט עם הספרדים עד 1538, כאשר הלופאקה והקויה יצאו למלחמה ביניהם. הקויה פנו לעזרה מהספרדים בקוסקו וארננדו פיסארו (אנ') הוביל צבא דרומה והביסו את הלופאקה בקצה הדרומי של אגם טיטיקקה בו זורם נהר הדסגואדרו מהאגם. בתחילת הקרב הייתה ידם של הספרדים על התחתונה לזמן מה ופיסארו כמעט טבע בניסיון לחצות את הנהר, אך ניצל על ידי פאויו אינקה (אנ'), קיסר האינקה שהוצב על כס השלטון על ידי הספרדים.
למרות התבוסה, המשיכה ממלכת לופאקה להיות עשירה וחזקה. ספרדי בשם גרסי דייס דה סן מיגל (Garci Diez de San Miguel), ביקר וכתב על הלופאקה בשנת 1567. היו בזמנו 16 כמרים דומיניקנים וכמה סוחרים ופקידים ספרדים בממלכת לופאקה, אך תושבי לופאקה עדיין לא היו תחת משטר האנקומיינדה שבאמצעותו הוענקו לספרדים אחוזות גדולות ושליטה על עמים ילידים.
כמו בני האינקה ועמים רבים אחרים מהאנדים, הלופאקה חולקו לשתי מחציות, כל מחצית עם המנהיג שלו. בראש ה"אלאסה" (Alassa), או המחצית העליונה עמד קארי (Qari), ובראש המחצית התחתונה, ה"מסאה" (Massaa), עמד קוסי (Kusi). כל אחד מהם שלט ישירות ברבים מהאנשים ובחלק גדול מהארץ בממלכה, אך גם עשירי לופאקה אחרים עוררו את קנאתו של הכרוניקן הספרדי. ממלכת הלופאקה נראתה "עשירה בצורה יוצאת דופן".
ארכיפלג אנכי
הלופאקה חיו על האלטיפלאנו, רמה קרה גבוהה זרועה בהרים. אגם טיטיקקה נמצא בגובה של 3,812 מטר, והטמפרטורה יורדת מתחת לנקודת הקיפאון כמה פעמים בכל חודש בשנה. רק כשני אחוזים מהקרקע ברמות האנדים ניתנים לעיבוד. כמה יבולים – תפוחי אדמה, אוקה (אנ'), אויוקו (אנ') וקינואה – ניתן לגדל במקומות מועדפים באמצעות טכניקות כמו טרסות, ערוגות מוגבהות ווארו וארו (אנ') כדי להתמודד עם הטמפרטורות הקרות. עושרם של הלופאקה היה עדרי הלמות והאלפקות שלהם שרעו ברמות החשופות עד לקו השלג בגובה של כ-4,800 מטר.
האנתרופולוג ג'ון מורה (אנ') השתמש בלופאקה כדוגמה למה שהוא כינה בשם "ארכיפלג אנכי (אנ')". הלופאקה ועמי האנדים אחרים בגובה רב התמודדו עם הפוטנציאל המוגבל לחקלאות במולדתם על ידי הקמת מושבות בגבהים נמוכים וחמים יותר, הן מערבה לכיוון האוקיינוס השקט באזור תרבות צ'יריבאיה (אנ'), והן מזרחה לכיוון אגן נהר האמזונאס. המושבות המערביות, הממוקמות במרחק של כ-200 קילומטרים, היו ממוקמות בעמקים מדבריים מושקים במחוז מוקגואה (אנ') של ימינו וגידלו מוצרים חקלאיים כמו תירס, כותנה ופלפל צ'ילי לבני הלופאקה שחיו על האלטיפלאנו. המושבות המזרחיות סיפקו קוקה ומגוון מוצרים מהיער הטרופי. התקשורת עם המושבות המרוחקות הללו נשמרה באמצעות שיירות למה. נראה שריבונות על אזורים לא רציפים הייתה מאפיין של ממלכות האנדים. השליטה למרחקים ארוכים במושבות על ידי הלופאקה מרמזת על סביבה בטוחה לתחבורה ולנסיעות.
יש חוקרים החלוקים על פרטי התאוריה של מורה, במיוחד השקפתו של מורה שהארכיפלג האנכי היה מאפיין עתיק יומין של עמי הרמה. האנתרופולוגית מרי ואן בורן (Mary Van Buren) טוענת שהארכיפלג האנכי כפי שתואר על ידי מורה פעל רק בשלהי תקופת האינקה ותחילת התקופה הספרדית, ומשערת עוד כי המניע העיקרי להקמת מושבות בגבהים נמוכים יותר על ידי הלופאקה ועמי הרמה האחרים היה ייצור של מוצרי יוקרה, ולא במטרה להיות מקור קריטי למזון לכל אוכלוסיית הרמה.[4]
גורל הלופאקה
ממלכת לופאקה נעלמה מהרישומים הספרדיים בסביבות שלהי המאה ה-16 ואנשיה שקעו באוכלוסיית האיימרה הכללית. הספרדים השתלטו יותר ויותר על ממלכת לופאקה וממלכות איימרה אחרות, שחקו את סמכותם והשפעתם של מנהיגיהם המסורתיים, אילצו את האיימרה לעבוד במכרות הכסף של פוטוסי, להתיישב מחדש ב"רדוקסיונס (אנ')", וניכסו לעצמם חלק גדול מאדמת לופאקה לשעבר, במיוחד האזורים החקלאיים בשפלה של הארכיפלג האנכי. לגורמים אלה נוספו מגיפות חוזרות ונשנות של מחלות אירופאיות שגבו מחיר דמוגרפי כבד מתושבי האנדים הילידים.
הערות שוליים
- ^ Salles, Esteal Cristina and Noejovich, Hector Omar (2016), El Reino Lupaqa: Articulation entre Tierras Altas y Bajas Diálogo Andino, No. 49, p. 73
- ^ Gordon Francis McEwan, The Incas: New Perspectives, ABC-CLIO, 2006, מסת"ב 9781851095742
- ^ Murra, John V. (1968), "An Aymara Kingdom in 1567", Ethnohistory, Vol. 15, No. 2, p. 116
- ^ Van Buren, Mary (1996), Rethinking the Vertical Archipelago: Ethnicity, Exchange, and History in the South Central Andes, American Anthropologist, New Series, Vol 98, No. 2, pp. 338-351
