מנחת יהודה שונא הנשים
מנחת יהודה שונא הנשים היא יצירה ספרותית שנכתבה על ידי יהודה בר יצחק הלוי בן שבתי הלוי שחי ופעל בספרד הנוצרית בסוף המאה ה-12. אבן שבתי פעל כמשורר חצר, והסתופף בצילם של נדיבים בטולידו ובסרגוסה. "מנחת יהודה שונא הנשים" יצאה לאור ב-1188. לאחר עשרים שנה הספר הודר מחדש והוקדש לאברהם אלפאכר, מראשי יהדות קסטיליה ורופאו של אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה. ביצירה זו פתח אבן שבתי בפולמוס ספרותי בעד ונגד האישה, פולמוס שנמשך עד למאה הי"ז ועבר מספרד לפרובאנס ומשם לאיטליה.[1] יצירות נוספות שכתב הן: מחברות "מלחמת החכמה והעושר" ו"דברי האלה והנידוי".[2]
תקציר העלילה
עם תחילתה של המקאמה ישנו תיאור על מאבק הניטש בין צבאות הסכלות לבין כוחות השכל, כשלבסוף נוחלים כוחות השכל תבוסה אל מול הסכלות. השכל מושם במחבוא עד שלבסוף, קרב מאסף בין הנבלים לנבונים הסתיים גם זה בניצחונם של הנבלים ובנוסם של הנבונים. סיפור העלילה מתרחש ב"ימי שפוט השופטים", דור השופט את שופטיו[3] ו"שהסכלות גוברת בו על השכל".
תחכמוני מארץ התימני הוא שריד ופליט לצבא השכל שהובס, כשהוא ניצל ממוות ברגע האחרון. בעת היותו נוטה לדיכאון וקרוב ליפול בידי מחנה הסכלים מתגלה לפניו דמות מלאכית המגלה לו, כי ניצחונה של הסכלות הרי הוא בשל השפעתן הרעה של הנשים. תחכמוני נוטה למות ופונה אל בנו זרח, בעקבות התגלות הנבואה המרעישה, בקול קורא ונרגש לבער היגון מקרבו. ב"צוואתו הרוחנית" של תחכמוני הזקן לבנו זרח מפרט האב את מידותיה הרעות של האישה, ומזהיר באיסור חמור לבוא עמה בברית נישואים:
ועתה בני אל תשנה תורתי / ואל תפרע עצותי / החזק במוסר אל תרף ידיך / שמע לאביך זה ילדיך / ואם תשמור מצותי ותשימנה / על לוח לבך חרושה לא תיקח אישה".[4] (שורה 146 –147).
זרח מקיים צוואת אביו בדבקות רבה וכותב את כל דברי אביו וכל אשר אמר ושם אותם במשמר. לאחר מות אביו הוא נשאר ברווקותו וקובץ אליו את שלושת הרעים (בדומה לרעי איוב): נתנאל בן מהללאל, אבינועם בן אבינדב ואחיטוב בן אבישוע. הללו פורשים למגורים ב"ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (256) ומטיפים לשלילת הנישואין בעברם ממדינה למדינה.
אט אט דבקים בהם ובתורתו של זרח מאמינים רבים מכל עמי הארץ, גם בקרב הכסילים נוחל הוא הצלחה עד כי רבים מהם מתנזרים. דבר זה גורם לבהלה רבה בקרב קהל הנשים, קטנות וגדולות, אלמנות ובתולות. אי לכך, מכנסות הנשים אספה ומחליטות לנסות ולהכשיל את זרח. תפקיד זה נוטלת על עצמה "כזבי בת ירשה", ומצרפת אליה את בעלה, שקר בן חפר, שיסייע בידה.
באותה עת חולם הגיבור שני חלומות בהם רוחו נפעמת ותיבהל, שלושת רעיו נקראים לפתור מהרה את החלום, פתרונם את החלום, היה בפה אחד, שזמנו ליפול ביד אישה מתקרב. בשל כך פורצת מריבה ומרעיו נסים מפניו בשל זעמו עליהם.
בינתיים ניגשים כזבי ושקר אל זרח, הניסיונות הראשונים לפתותו באמצעות כסף וזהב עולים בתוהו, אך הפניה לפנות אל יצרו, תוך הצגת נערה יפהפייה ומוכשרת בפניו, צולחת. זרח מתאהב בנערה, "אילה שלוחה", מוותר על הכסף שהוצע לו לפני כן ומחליט לשאת אותה לאישה ולהוסיף על כך את מוהר הבתולות.
קרוביה עורכים לו חתונה מפוארת, המשמשת כאחיזת עיניים על-מנת להפיל אותו בפח. ובליל החופה אין הוא מרגיש, כי איילה הנאה מוחלפת באשה אחרת. כאשר מסיר זרח את הצעיף מעל פניה של אשתו, הוא מגלה לתדהמתו, כי זו הוחלפה בזקנה שחורה שכל פניה מיצרים וחרולים "רצפה בת איה", המתגלה לא רק כאישה כעורה אלא גם כרודנית מלאת תאוות המבקשת שבעלה ימלא את כל חפצה. זרח שוקע בייאוש גדול ויושב ונוהג בעצמו מנהגי אבלות. שלושת רעיו הבאים לנחמו מנסים לתת לו עצות יעילות על-מנת לגאול אותו מהמצב אליו נקלע, אך לשווא.
זרח, גומל בליבו החלטה, ופונה לבית הדין של אברהם אלפכ'אר, השר שבעבורו נכתבה המקאמה, ולתת לאשתו גט כריתות. לאחר דיון ארוך, שבסופו נוטה אברהם אלפכ'אר לדון את זרח לכף חובה, מבקש אבן שבתאי, מחבר המקאמה, רשות דיבור. הטיעון אותו הוא שוטח הוא מבריק ומפתיע, להגנתו הוא אומר כי כל הנפשות בסיפור הן פרי דמיונו, וכי אין הוא נלחם בחיי הנישואין מאומה, ובאמת, אין לו מה לומר בגנותן של הנשים, שכן נשוי הוא באושר ואוהב את אשתו ואת בניו. דבריו מוצאים חן בעיני הדיין, אברהם אלפכ'אר, הפורץ בצחוק, הוא משבחו ושולחו לביתו עם תשורה.
הערות שוליים
- ^ דישון יהודית, "למקורותיה של המחברת מנחת יהודה ליהודה אבן שבתי והשפעתה על מקאמת הנישואין ליהודה אלחריזי, אוצר יהודי ספרד יא-יב ירושלים 1969, 1970 אחווה
- ^ שירמן חיים, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, הוצאת ביאליק ודביר, תל אביב, תשכ"א עמ' 67 - 70
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו עמוד ב'
- ^ הוס, מתי ,"מנחת יהודה", "עזרת הנשים" ו"עין משפט" חלק ב' : מהדורות מדעיות, ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב חלק ב עמוד 58.
