מסרשמיט
ערך זה עוסק בחברה גרמנית למטוסים. אם התכוונתם למטוס חיל האוויר הקרוי מסרשמיט, ראו  | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| מייסדים | וילי מסרשמיט |
| תקופת הפעילות |
1938 – 1968 - מיזוג לתוך מסרשמיט־בולקוב GmbH, 1969 - מיזוג לתוך מסרשמיט־בולקוב־בלום |
| מיקום המטה | אאוגסבורג, גרמניה |
| ענפי תעשייה | תעשייה אווירית |
| מוצרים עיקריים |
כלי טיס צבאיים, מטוסי נוסעים |
מסרשמיט (בגרמנית: Messerschmitt) הייתה חברה גרמנית לייצור מטוסים שנודעה בעיקר בשל מטוסי הקרב שלה מתקופת מלחמת העולם השנייה, ה-Me 262 וה- Bf 109. החברה שרדה גם לאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר סדרת מיזוגים, התייצבה כמסרשמיט־בולקוב־בלום עד לרכישתה בידי דיימלר-בנץ אוויר־חלל AG (DASA) בשנת 1989.
היסטוריה
בשנת 1927 הצטרף פרופסור וילי מסרשמיט לצוות המתכננים של "המפעל הבווארי למטוסים", שם קידם את רעיונו ל"מבנה קל משקל" המאחד מספר חלקים נושאי עומס לחלק מבני יחיד החוסך משקל ונפח, ומביא לביצועים משופרים. המטוס הראשון שהעמיד תפיסה זו במבחן היה ה-Bf 108 טייפון, מטוס ספורט שקבע שיאים רבים. על סמך הצלחה זו הוזמנה החברה בשנת 1935 לתחרות תכנון מטוס הקרב העתידי של הלופטוואפה, תחרות בה זכתה עם דגם ה- Bf 109.
מאז הזכייה הפך וילי מסרשמיט לחביב המשטר הנאצי, גם בשל כישוריו הפוליטיים ומיקום מפעליו בדרום גרמניה, הרחק ממקבצי התעשייה המסורתיים בצפון. מסרשמיט AG נוסדה כחברה עצמאית ב־11 ביולי 1938. וילי מסרשמיט מונה ליו"ר הדירקטוריון ומנהל בפועל. לאחר תאריך זה, כל המטוסים צוינו באותיות ME (האותיות הראשונות בשם "מסרשמיט") במקום BF (שציין "Bayerische Flugzeugwerke", המפעל הבווארי למטוסים).
במהלך שנות המלחמה, הייתה מסרשמיט ספקית מטוסי הקרב העיקרית ללופטוואפה. מטוסי ה- Bf 109 וה- Bf 110 היוו את עיקר הכוח האווירי, בחציה הראשון של המלחמה. דגמים נוספים הוזמנו ובהם דאון התובלה מסרשמיט Me 321 (ענק) האדיר, וגרסתו משושת המנועים Me 232.
במחצית השנייה של המלחמה, התרכז מסרשמיט בעיקר בפיתוח מטוסי סילון, ובהם מטוס הקרב הסילוני המבצעי הראשון Me 262 שוואלבה (סנונית), ומטוס הקרב הרקטי היחיד ששרת אי פעם בחיל אוויר כלשהו, ה-Me 163 קומט (כוכב שביט). המטוסים נבנו על ידי עובדי כפייה מבין אסירי מחנות ריכוז, בעיקר מאוטהאוזן.
למסרשמיט היו גם כמה תכנונים כושלים, ביניהם ה- Me 210, יורשו של ה-110, אסון תעופתי שכמעט הביא לפירוקה הכפוי של החברה. בעיות התכנון שלו נפתרו ב- Me 410 הורניס (צרעה), אך מספר קטן של מטוסים מדגם זה יוצר שכן הדגש הושם על דגמי ה- Me 262.
עם תום מלחמת העולם השנייה, לא הורשתה החברה לייצר מטוסים, ועל כן פנתה ליצור מכונית תלת גלגלית בתצורת "בועה" בשני דגמים: מסרשמיט KR175 ומסרשמיט KR200. בשנות החמישים רכשה חברת אם איי ואל האיטלקית ידע ממסרשמיט שאיפשר לה לבנות אף היא אופנועים ומכוניות תלת גלגליות[1], אם איי ואל גם אימצה את סמלילה של מסרשמיט לתוך הסמליל שלה.
בשנת 1968 התמזגה מסרשמיט AG עם חברת בולקוב, ושנה לאחר מכן צורפו גם עסקי התעופה של בלום אונד פוס. החברה המאוחדת מסרשמיט־בולקוב־בלום, נרכשה על ידי Daimler-Benz Aerospace AG בשנת 1989, וחדלה להתקיים.
רשימת מטוסי מסרשמיט
- מסרשמיט Bf 108 "טייפון" - מטוס אימונים ותובלה קלה.
- מסרשמיט Bf 109 - מטוס קרב עיקרי של הלופטוואפה. הגרסה אוויה S-199 מייצור צ'כי, הייתה מטוס הקרב הראשון של חיל האוויר הישראלי שבו הושגה גם ההפלה הראשונה של החיל.
- מסרשמיט Bf 110 - מטוס קרב כבד, גם לקרבות לילה.
- מסרשמיט Bf 162 - מפציץ (אב טיפוס).
- מסרשמיט Bf 163 - מטוס סיור בעל יכולת המראה קצרה/אנכית (אב טיפוס).
- מסרשמיט Me 163 "קומט" (כוכב שביט) - מטוס יירוט בעל הנעה רקטית.
- מסרשמיט Me 209 - מטוס קרב ומטוס לשבירת שיאי מהירות (אב טיפוס).
- מסרשמיט Me 209-II - מטוס קרב (אב טיפוס, שונה לחלוטין מ Me 209).
- מסרשמיט Me 210 - מטוס קרב וסיור כבד.
- מסרשמיט Me 261 - מטוס סיור ארוך טווח.
- מסרשמיט Me 262 "שוואלבה" (סנונית) - מטוס קרב והפצצה בעל צמד מנועי סילון.
- מסרשמיט Me 263 - מטוס יירוט בעל הנעה רקטית.
- מסרשמיט Me 264 "אמריקה" - מפציץ ארוך טווח שיועד לפגיעה בארצות הברית (אב טיפוס).
- מסרשמיט Me 290 - מפציץ ומטוס סיור ימי.
- מסרשמיט Me 309 - מטוס קרב (אב טיפוס).
- מסרשמיט Me 321 "גיגאנט" (ענק) - דאון תובלה.
- מסרשמיט Me 323 - מטוס תובלה על בסיס ה"גיגאנט".
- מסרשמיט Me 328 - מטוס קרב סילוני-פעימתי.
- מסרשמיט Me 409 - מטוס קרב כבד (פרויקט על בסיס ה- Me 209, 1944)
- מסרשמיט Me 410 "הורניס" (צרעה) - מטוס קרב וסיור כבד.
- מסרשמיט Me 510 - מטוס קרב־הפצצה דו מנועי (פרויקט פיתוח של Me 410).
- מסרשמיט Me 609 - מטוס קרב־הפצצה כבד (פרויקט).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דייויד סלע, 70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 13 בינואר 2022
