מעברת אגרובנק
מעברת אַגְרוֹבַּנְק הייתה אחת משלוש המעברות שהוקמו בחדרה בימי העלייה ההמונית[1]. בשנת 1961 פורקה המעברה ואחרוני תושביה הועברו לחדרה.
רקע
עם קום מדינת ישראל, ביוני 1948, החלה עלייה גדולה של יהודים ארצה. שערי הארץ שעד כה היו סגורים לקליטת עולים, נפתחו ויהודים רבים ביקשו לעלות. למעלה מ-900,000 אלף איש עלו למדינת ישראל בעשור הראשון להקמתה נתון שאין דוגמתו בין מדינות קולטות הגירה בעולם. הגידול העצום באוכלוסיית המדינה בפרק זמן קצר ושינוי היחס בין מספר העולים החדשים לוותיקים חייבו פתרונות מוסדיים מידיים.
בין השנים 1948 ו-1949, גדלה אוכלוסיית המדינה ב-28.3%. בשנה שלאחר מכן עמד הגידול על 16.7% ובשנה שלאחר מכן חל גידול של 15.2%. העולים הרבים שהגיעו יושבו תחילה במחנות עולים או במחנה מעבר אך הגידול הרב במספרם של העולים, הצפיפות והתנאים הקשים ששררו בהן, חייבו מציאת פתרון חלופי ראוי. לוי אשכול ששימש אז כגזבר ומנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית נדרש למצוא פתרון חלופי מהיר לטיפול בקליטת העולים בכלל ובפרט במצוקת הדיור שלהם. תחילה פעל אשכול בשיטתיות לאכלוס עשרות אלפי עולים בערים מעורבות לשעבר, בשכונות שבהן התגוררו ערבים עד מלחמת העצמאות, או בכפרים פלסטיניים נטושים ובמקביל עודד הקמת עשרות נקודות התיישבות חדשות.
היסטוריה
בימי העלייה ההמונית, בראשית שנות החמישים, הוקמו ליד חדרה שלוש מעברות: אגרובנק, נווה-חיים וברנדייס. מבחינת הרשויות הוכרו שלוש המעברות כמעברה אחת (מעברת אגרובנק)[2], למרות שהיו מעברות נפרדות מבחינה טריטוריאלית, שהכילו בסך הכול כ-13,000 עולים ניצולי השואה בעיקר יוצאי רומניה, יוצאי תימן, צפון אפריקה, עיראק, כורדיסטן ופרס. שלוש המעברות הוקמו במקומם של מחנות הצבא הבריטי לשעבר, וזכו גם לקבל את שמם.
לקראת סוף 1949 הוסב מחנה העולים אגרובנק למעברה, בה שהו 1,400 נפש בכ-366 משפחות[3], דבר שהביא למחסור במקומות עבודה[4]. בדצמבר 1950 היו במעברה כ-200 אוהלים ו-400 צריפונים[5]. בדצמבר 1951 נפגעה המעברה מהגשמים, אוהלים רבים התמוטטו וגשם חדר לבדונים והתקיים מבצע פינוי משפחות לבתים בחדרה[6]. במאי 1952 היו במעברת אגרובנק מעל 5,000 נפש[7].
רבים מתושבי אגרובנק עברו לגבעת אולגה שהוקמה מערבית למעברה[8], מעברו השני של כביש החוף ועד לאזור חוף הים של חדרה.
לקראת סוף שנת 1961 פעלה עיריית חדרה לפנות את 130 המשפחות האחרונות במעברות אגרובנק וברנדייס לשיכון בדירות של חברת עמידר[9].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ השתיים הנוספות היו מעברת נווה-חיים ומעברת ברנדייס
- ^ אולם ראו מפקד בבתי העולים לקראת הבחירות לכנסת השנייה, דבר, 2 במאי 1951
- ^ תוכנית להעסקת שוכני מחנות העולים בעבודה, דבר, 9 בספטמבר 1949; ירידה במספר העולים שבמחנות, דבר, 6 בדצמבר 1949
- ^ חדרה - חוסר עבודה בחדרה, דבר, 19 בדצמבר 1949
- ^ המעברות נאבקות עם הגשם, דבר, 5 בדצמבר 1950
- ^ מטרות עוז וסופת רוחות בכל הארץ, דבר, 16 בדצמבר 1951
- ^ חדרה בת שישים, דבר, 9 במאי 1952
- ^ י. בן אמיר, גבעת אולגה - מחול צהוב למרבדי ירק, דבר, 27 ביוני 1969
- ^ אפשרות לחיסול מעברות אגרובנק וברנדייס בחדרה, דבר, 12 בנובמבר 1961
