מעמד הפרשים
מעמד הפרשים (לטינית: ordo equester) היה אחד משני המעמדות העליונים ברפובליקה הרומית ובראשית ימי האימפריה הרומית. שמו של המעמד נובע מהדרישה המוקדמת להשתייכות אליו: סכום כסף מספיק להחזקת סוס. למרות הקרבה בשם, אין למעמד זה קשר לאבירים של ימי הביניים.
תקופת המלוכה וימי הרפובליקה
על-פי המסורת הרומית, מעמד הפרשים הוסדר עוד בתקופת המלוכה על ידי המלך סרוויוס טוליוס במהלך המאה השישית לפנה"ס. מספרם נקבע על 1800 אנשים, סופקו להם סוסים אשר מומנו על ידי מס מיוחד שהוטל על אלמנות ויתומים בעלי אמצעים, והם חולקו ל-18 קנטוריות (Centuria). רישום הפרשים, הקצאתם, והביקורת על התנהגותם הצבאית והמוסרית נמסרה לידי הקונסולים.
את הפרש היה ניתן לזהות בנקל: הוא לבש טוניקה עם פס ארגמן צר (angustus clavus), מעיל עם רקמת ארגמן (trabea) וסוסו קושט בדיסקוס כסף (phalera).
משנת 400 לפנה"ס לערך, אזרחים בעלי אמצעים, שלא היו מהמעמד, ביקשו לשרת בצבא כפרשים עם סוסם האישי. הוחלט כי יותר לאזרח לשרת כפרש רק אם יעמוד בשומת הרכוש שנקבעה, משמע, מעמד הפרשים נפתח לבעלי הממון בלבד. פוליביוס (Polybius) מוסר כי בשנת 225 לפנה"ס עמד מספרם של הכשירים לשרת כפרשים - על-פי שומת הרכוש, על 23,000 מתוך כלל ציבור האזרחים ברומי שמנה 273,000. אלו שהיו כשירים לשרת כפרשים נחשבו כבני המעמד הראשון.
מעמד הפרשים התאפיין בהטרוגניות: סוחרים, בנקאים, בעלי עסקים ופובליקאנים (אותם קבלני-על שביצעו את העבודות הציבוריות ברומא),[1] אשר פעלו בעיקר מתוך שיקולים אינטרסנטיים ודאגה להצלחה הכלכלית האישית, לא התארגנו לכדי גוף חברתי או פוליטי ולא זכו ליצוג מעמדי כלשהו. אולם רבים מבני המעמד נטלו חלק במשחק הפוליטי כסנאטורים - פוליביוס מוסר כי רק מי ששירת עשר שנים כפרש היה יכול לשמש כסנאטור, ואילו ליוויוס (Livius) טען כי השירות כפרש הכשיר אנשים לכניסה לסנאט. עם זאת, הצליחה האצולה הפטריקית (patricii), בתקופה זו, לשמר את משרת הקונסול לאנשיה. על-אף האקסקלוסיביות המעמדית של האצולה, התפתחו קשרים הדוקים בינם לבין מעמד הפרשים: קשרי ידידות, קשרי נישואין ואולי גם קשרים עסקיים. על-כן, מבחינה סוציו-אקונומית, נראה כי הפרשים והסנאטורים היוו שכבה חברתית מגובשת, ובאספקט זה, הייתה אחדותם חשובה לשמירת יציבות המשטר ברומא.
תקופת הרפובליקה המאוחרת
בתקופת הגראקכים, כחלק מהרפורמות שערך גאיוס סמפרוניוס גרקכוס בשנות העשרים של המאה השנייה לפנה"ס, הופרדו הסנאטורים עצמם (קבוצה המונה 300 איש) ממעמד הפרשים ונקבע להם מעמד גבוה יותר, בני סנאטורים שלא נבחרו בעצמם לסנאט התקבלו למעמד הפרשים. חלק מסמכויות השיפוט של הסנאטורים עברו למעמד הפרשים - פעולה אשר תרמה להעצמת הכרתם הציבורית ויוקרתם החברתית של האחרונים וגרמה לוויכוח מתמשך בינם לבין הראשונים. גם במינוי של ה"איש החדש" (novos homo) גאיוס מאריוס (Marius), הרפורמטור הצבאי, לקונסול בשנת 104 לפנה"ס ניתן לראות את חוסר האמון של חוגים הולכים וגדלים בציבור הרומי כלפי הסנאט, ובכלל זה גם הפרשים. מאז ההפרדה בין מעמד הפרשים למעמד הסנאטורים היו בין שתי קבוצות אלו מאבקי כוח ויוקרה.
היה זה לוקיוס קורנליוס סולה (Sulla) אשר הוסיף בשנות השמונים של המאה הראשונה לפנה"ס לסנאט 300 אנשים ממעמד הפרשים בעת כיבושו את העיר, אולם הוא גם החזיר את זכות השיפוט לסנאטורים כחלק מהרפורמה שערך במוסדות המשפט ברומי. רק לאחר מלחמת האזרחים וכתוצאה ממשברים כלכליים הולכים ומחריפים כאשר עמדו מקבלי ההחלטות ברומי בפני שוקת שבורה, השכיל קיקרו (Cicero) לאחד את מגיני הסדר הקיים ולהביא לשיתוף פעולה בין מעמד הפרשים למעמד הסנאטורים כדי לסלק את האיום שריחף על מוסדות המדינה.
השתלטותו של יוליוס קיסר, בתחילת שנות הארבעים של המאה הראשונה לפנה"ס, לוותה ברפורמה אשר הטיבה עם מעמד הפרשים והעניקה להם מספר נוסף של מושבים בסנאט. יחד עם זאת, לא כל הפרשים תמכו במפלגתו של קיסר ובתקופת הטריאומווירט הראשון של פומפיוס, קיסר וקראסוס נחלקו הפרשים למחנות השונים.[2]
תקופת הקיסרות
גם בתקופת הפרינקפס, או לפחות בתחילתה, העלה אוגוסטוס רבים מבני מעמד הפרשים לעמדות כוח. את מעמדם הרם של הפרשים באדמיניסטרציה הקיסרית של אוגוסטוס, ניתן לראות בתפקידם המרכזי בטקס חגיגי שהוקדש לגאיוס קיסר, בו הוא הוכרז על-ידם כ"נסיך הנעורים" (princeps iuventitus) בשנת 5 לפנה"ס. אוגוסטוס הרחיב את המעמדות הרומים ופתח אותם בפני איטלקים שאינם בהכרח בני העיר. כתוצאה מכך, במשך הדורות הראשונים של הפרינקפט רוב הפרשים חברי הסנאט, חיילי הליגיונות, חיילי המשמר הפרטוריאני, הגיעו מקרב בני איטליה. גם כחלק מהרפורמה המנהלתית שערך אוגוסטוס בעיר רומא, חולקו משרות הניהול המוניציפליות בין אנשי מעמד הפרשים ובין הסנאטורים, כך לדוגמה, בראש "יחידות שומרי הלילה" (cohortes vigilum)הוצב ה- praefectus vigilum כמפקד עליון מטעם הפרשים וגם על אספקת התבואה היה ממונה פרש ה- praefectus annonae. בנוסף, אוגוסטוס מינה נוספים מאנשי הפרשים שנועדו לעמוד בראש הליגיונות בפרובינקיות, שניים מאנשי הפרשים הוצבו, בדרך-כלל, כמפקדי גדוד פרטוריאני (היה זה התפקיד הרם ביותר אליו היה יכול להגיע איש ממעמד הפרשים) ואף הוענקה להם טבעת זהב כסמל סטטוס. יחד עם זאת, אוגוסטוס נטל מהפרשים את שארית סמכויות השיפוט והעבירם לסנאט, כחלק מרצונו לזכות באהדת המוסד האריסטוקראטי המסורתי של האימפריה.
בתקופת שלטונו של קלאודיוס (Claudius), נמסרו תפקידים נוספים לפרשים והם הפכו למעמד החשוב ביותר מבחינת כוח-אדם אדמיניסטרטיבי בקיסרות. הפרש הצעיר התחיל את תפקידו כפרייפקטוס של קוהורטה (חיל-רגלים), משם התקדם לפרייפקטוס של כנף (מפקד יחידת פרשים) ובהמשך מונה לטריבון של ליגיון. עם תום תפקידיו הצבאיים היה באפשרותו להשתלב במערך האדמיניסטרטיבי האדיר של האימפריה: נוסף לשתי הפרייפקטורות הגדולות - נציבות מצרים ופיקוד על החיל הפרייטוריאני, הפרש יכול היה להתמנות לפרוקורטור (procurator)- מאז קלאודיוס נתמנו פרוקורטורים כנציבים בפרובינקיות כמו יהודה, מאוריטניה ותרקיה. גם הפיקוד על הציים הועבר בימי קלאודיוס לידי הפרשים, הוא ביטל את המשרה של ה-quaestores classici שהייתה בידי הסנאט ובמקומה מינה שני פרייפקטים ממעמד הפרשים. אולם, הכנסת עבדים משוחררים רבים לאדמיניסטרציה הקיסרית על ידי קלאודיוס, יצרה מרירות בחוגי הסנאטורים והפרשים אשר הפגינו בוז גמור לשילובם של המשוחררים במערך האימפריאלי. ה"מזכירויות" שהקים קלאודיוס מעולם לא זכו למעמד רשמי והעבדים המשוחררים שירתו את הקיסר כ"אנשי צללים" כשתפקידם אינו מעוגן בחוק הרומי. רק בתקופת שלטונו של אדריאנוס (Hadrianus) במאה השנייה, הועברו תפקידי המזכירויות לידי הפרשים, ובכך הפכו לחלק אינטגרלי מן המנגנון המלכותי.[3]
הקיסר אנטונינוס פיוס (Antoninus), בנו המאומץ של אדריאנוס, האריך את תקופת כהונתם של הפרייפקטוס השונים (שכאמור נבחרו מבין מעמד הפרשים) ובכך הגדיל את עוצמתם הפוליטית. הארכה זו מסבירה את נטיותו של אנטונינוס להעדיף את היציבות המבוססת על אנשי שלומו, על-פני הדבקות במסורת הרומית של הגבלת משך הכהונה.
חשיבותו של ההשתייכות למעמד הפרשים רק גדלה בתקופת הקיסרות התיכונה והמאוחרת. אנשים שהטביעו את חותמם בהיסטוריה הקיסרית הגיעו ממעמד זה. כך לדוגמה, אווידיוס קסיוס (Avidius Cassius), שהכריז על עצמו קיסר בשנת 175 היה בן למשפחה ממעמד הפרשים וכמוהו גם ספטימיוס סוורוס (Septimus Severus), בן הפרובינקיה אפריקה, אשר היה לקיסר בין השנים 193–211. אך עלייתו לקיסרות של מקרינוס, (Macrinus) כבן למשפחת פרשים, מסמלת אולי יותר מכל את העצמה הפוליטית שנגזרה מן ההשתייכות המעמדית שכן הייתה זו הפעם הראשונה שאדם תופס את כס הקיסר מבלי לשמש תחילה כסנאטור.