מערב פלורידה הבריטית
.svg) | |
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| ישות קודמת |
 לואיזיאנה הצרפתית  פלורידה הספרדית |
| ישות יורשת |
מערב פלורידה הספרדית |
מערב פלורידה הבריטית הייתה מושבה של ממלכת בריטניה הגדולה משנת 1763 עד 1783, כאשר היא נמסרה לספרד כחלק משלום פריז.
מערב פלורידה הבריטית כללה חלקים מהמדינות המודרניות של ארצות הברית לואיזיאנה, מיסיסיפי, אלבמה ופלורידה. השליטה הבריטית האפקטיבית הסתיימה ב-1781 כאשר ספרד כבשה את פנסקולה. הטריטוריה הפכה לאחר מכן למושבה של ספרד, שחלקים ממנה סופחו בהדרגה על ידי ארצות הברית החל משנת 1810.
הקמה
בשנת 1762, במהלך מלחמת שבע השנים, משלחת בריטית תקפה וכבשה את הוואנה, בירת קובה. כדי להבטיח את החזרתה של עיר יקרת ערך זו, ספרד הסכימה לוותר על שטחה של לה פלורידה לבריטניה הגדולה המנצחת במסגרת הסכם פריז מ-1763. צרפת ויתרה על חלק גדול מצרפת החדשה לבריטניה הגדולה, כולל שטחה ממזרח לנהר המיסיסיפי למעט העיר ניו אורלינס.
הבריטים חילקו את האזור הדרומי הזה של יבשת צפון אמריקה לשתי מושבות נפרדות: מזרח פלורידה, עם בירתה בסיינט אוגוסטין ומערב פלורידה, עם פנסקולה כבירתה. רבים מתושבי פלורידה הספרדים פונו לקובה, ומתיישבים בריטים חדשים הגיעו, כולל כמה משלוש עשרה המושבות.
על ידי הסכם נפרד, צרפת ויתרה על אדמותיה ממערב למיסיסיפי לספרד, שהקימה את לואיזיאנה הספרדית עם הבירה ניו אורלינס.
התקופה הבריטית
ב-1763 הגיעו כוחות בריטיים והשתלטו על פנסקולה. ג'ורג' ג'ונסטון מונה למושל הבריטי הראשון, וב-1764 הוקמה אספה קולוניאלית.[1][2] מבנה המושבה עוצב על פי המושבות הבריטיות הקיימות באמריקה, בניגוד לקוויבק שהתבססה על מבנה אחר. בניגוד למזרח פלורידה, בה היה מעט פיתוח וגידול אוכלוסין, מערב פלורידה החלה לפרוח בשנים שלאחר ההשתלטות הבריטית, ואלפי מהגרים חדשים הגיעו לנצל את התנאים הנוחים בה. שרים שמונו לפלורידה עתרו לרשויות בלונדון לבנות כנסיות, בתי כמרים, אספקת ספרי תנ"ך וסידורי תפילה, ולעזור לשלם את מעברם למושבות.
מערב פלורידה הוזמנה לשלוח נציגים לקונגרס הקונטיננטלי הראשון שכונס כדי להציג בפני ג'ורג' השלישי תלונות קולוניאליות נגד הפרלמנט הבריטי, אך יחד עם מספר מושבות אחרות, כולל מזרח פלורידה, הם דחו את ההזמנה. לאחר שפרצה מלחמת העצמאות האמריקנית, המתיישבים נותרו נאמנים באופן גורף לכתר. בשנת 1778, משלחת וילינג המשיכה עם כוח קטן במורד המיסיסיפי, בזזו אחוזות ומטעים, עד שבסופו של דבר הובסו על ידי מיליציה מקומית. בעקבות זאת קיבל האזור מספר קטן של תגבורת בריטית.[3]
ממשלה
ההכרזה המלכותית שהקימה את מערב פלורידה שירתה מטרה דומה לחוקה, שתיארה כיצד המושבה אמורה לתפקד. הממשל היה דומה למושבות בריטיות אחרות בצפון אמריקה, שכן המושבה הייתה אמורה להיות מנוהלת מקומית על ידי מושל, אשר מונה. המושל אמור היה להסתייע בסגן מושל ובמועצה מייעצת שתים עשרה חברים, שמונו אף הם.[4]
המועצה המייעצת שימשה כבית העליון של בית המחוקקים שלה (האספה הכללית), ואילו בית הנבחרים היה הבית התחתון, עם ארבעה עשר חברים נבחרים. השפעתה בפועל של האספה הכללית הייתה מוגבלת למדי מכיוון שחסרה לה אוטונומיה רבה. האספה הכללית יכלה להתכנס רק כאשר היא זומנה על ידי המושל. כל הצעת חוק שנחקקה הייתה צריכה להיחתם על ידי המושל כדי להפוך לחוק, ולא ניתן היה להעביר חוקים באזורים שבהם למלך הבריטי הייתה הסמכות הבלעדית. השופט העליון של מערב פלורידה, מזכיר המחוז והתובע הכללי של מערב פלורידה מונו על ידי הפרלמנט.[4]
אוכלוסייה ודמוגרפיה
עם פרסום ההכרזה המלכותית של 1763, שקבעה גבול להתפשטות המערב, קיוו הבריטים שיצירת פלורידה וקוויבק תסיר את הלחץ מקו ההתיישבות. במהלך פינוי פלורידה עזבו רוב הספרדים את פנסקולה וסביבתה, בעוד שרוב הצרפתים שגרו ליד מוביל החליטו להישאר.
נעשו מאמצים על ידי ממשלת בריטניה והמחוז לעודד מהגרים שאינם בריטים לחיות במערב פלורידה. אחד המקרים הגדולים ביותר היה כאשר עיירה בשם קמפבלטאון נוסדה על ידי הוגנוטים צרפתים שהובאו למושבה על ידי לוטננט מושל מונפורט בראון ומועצת הסחר של המושבה. קמפבלטאון נזקקה לסיוע מהמועצה והמושל מספר פעמים לפני שננטשה בסופו של דבר. האקדים עודדו להתיישב במושבה וקבוצת גרמנים התיישבה באזור החוף מערבית למוביל ואפילו בשלב מסוים ניסתה הממשלה האימפריאלית הבריטית לעודד את הפלאטינים הגרמנים להגר למושבה.[5]
המושל ג'ורג' ג'ונסטון, בתפקידו 1763–1767, העריך את אוכלוסיית מערב פלורידה הבריטית ב-1800 או 2000 אנשים לבנים, רובם מתגוררים בפנסקולה ובמוביל, או מתיישבים חדשים שהתיישבו לאורך חוף המפרץ ובארצות הפוריות יותר סביב נאצ'ז. לפי היסטוריון אחד,[5]
ניתוח גס של הרשומה מניב תוצאות מעניינות. מתוך כחמש מאות שמות מוזרים ברשומה, נראה כי כארבע מאות הם ממוצא אנגלי, סקוטי או אירי. מתוכם קצת פחות ממאה תופסים בבירור תפקידים רשמיים. זה כנראה מסביר את נוכחותם במושבה. כשבעים צרפתים מוזרים נרשמו כמקבלי מענקים. נראה כי שבעה מקבלי מענקים הם ללא ספק יהודים, שלושה נראים גרמנים מפנסילבניה, שני גרמנים מקוט ד'אלמנד [כלומר, החוף ממערב למוביל], ושלושה מקבלי מענק אחרים עשויים להיות איטלקים או ספרדים.
כלכלה ועבדות
למרות שעבדות וסחר עבדים היו קיימים במערב פלורידה הבריטית, היא מעולם לא הייתה מאוד נפוצה והעבדות נותרה כנראה מצומצמת. במקום זאת, הממשלה הפרובינציאלית והאימפריאלית ניסתה לפתח מעמד המורכב מחקלאים קטנים ובעלי מלאכה במקום כזה שהתבסס על מטעים.[5]
רוב אלה שגרו בפלורידה התפרנסו מהאדמה. נעשו ניסיונות לנסות ולפתח יבול זמין אמין אך זה לא הצליח. ייצור האינדיגו גדל באופן דרמטי בין שנות ה-60 לשנות ה-70 עם 15,000 ליברות (6,800 קילוגרם) נשלח ממוביל ופנסקולה בשנת 1772, מה שהפך אותו לאחד ממאמצי החקלאות הנפוצים והמצליחים ביותר שנעשו במושבה.[6]
פנסקולה טיפלה במסחר בינלאומי פי חמישה מאשר מוביל. חלק ניכר מהמסחר של מערב פלורידה היה סחר בלתי חוקי בין מערב פלורידה ללואיזיאנה הספרדית. קשה להעריך את המספרים המדויקים, אך הרשויות בפלורידה ובלואיזיאנה היו מודעות היטב לנושא זה אולם לא היו מצוידים היטב כדי לפקח על המצב. רמות הסחר הגבוהות הללו הובילו לכך שמטבעות כסף ספרדיים הפכו למעשה למטבע של פלורידה.[6]
כיבוש ספרדי
בעקבות הסכם שנחתם בארנחואס, ספרד נכנסה למלחמת העצמאות האמריקנית לצד צרפת אך לא לצד שלוש עשרה המושבות. כוחות ספרדים בפיקודו של ברנרדו דה גאלווס התקדמו ותפסו את באטון רוז' ומוביל. בשנת 1781 כבשה ספרד את פנסקולה וחיל המצב שלה. כחלק מהשלום של פריז ב-1783, ויתרה בריטניה על השטחים של מערב פלורידה ומזרח פלורידה בחזרה לספרד.
כאשר ספרד רכשה את מערב פלורידה ב-1783, הגבול המזרחי של בריטניה היה נהר האפלאצ'יקולה, אך ב-1785, ספרד העבירה אותו מזרחה לנהר סוואני. המטרה הייתה להעביר את סן מרקוס ואת מחוז אפלאצ'י ממזרח פלורידה למערב פלורידה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ John Richard Alden (1957). The South in the Revolution, 1763–1789. Louisiana State University Press. p. 121. ISBN 978-0-8071-0013-4.
- ^ Coker, William S; Shofner, Jerrell H.; Morris, Joan Perry; Malone, Myrtle Davidson (1991). Florida from the Beginning to 1992 : a Columbus Jubilee Commemorative. Houston: Pioneer Publications. p. 4. נבדק ב-28 ביוני 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Rose Meyers (1 במרץ 1999). A History of Baton Rouge, 1699–1812. LSU Press. p. 36. ISBN 978-0-8071-2431-4.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 Bunn, Mike (2020). "The Government of West Florida". Fourteenth Colony: The Forgotten Story of the Gulf South During America's Revolutionary Era (Ebook). Montgomery, Alabama: NewSouth Books. ISBN 9781588384140. נבדק ב-28 במאי 2022 – via Google Books.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 5.0 5.1 5.2 Howard, Clinton (1945). "Early Settlers in British West Florida". Florida Historical Quarterly. 24 (1) – via Showcase of Text, Archives, Research & Scholarship (STARS) at UCF.
- ^ 6.0 6.1 Bunn, Mike (2020). "Earning a Living". Fourteenth Colony: The Forgotten Story of the Gulf South During America's Revolutionary Era. NewSouth Books. ISBN 9781588384140 – via Google Books.
