מרידות השיעים בעיראק (1991)
 | ||
| טנק של צבא עיראק שנוטרל בידי מתקוממים | ||
| מלחמה: מלחמת המפרץ | ||
| תאריכי הסכסוך | 1 במרץ 1991 – 30 במרץ 1991 (4 שבועות ויומיים) | |
|---|---|---|
| מקום | דרום עיראק: נג'ף, כרבלא, בצרה | |
| תוצאה |
| |
|
| ||
מרידות השיעים בעיראק היו סדרה של התקוממויות עממיות בלתי מאורגנות שהיו חלק מהמרידות של שנת 1991 (שכונו בעיראק אינתיפאדת שעבאן; בערבית: الانتفاضة الشعبانية, תעתיק מדויק: אל-אנתפּאצ'ה אל-שעבּאניה) שהתרחשו בחודש מרץ 1991 נגד משטר הבעת' של סדאם חוסיין. ככלל, המרידות השיעיות לצד אלה הכורדיות בצפון, היו אחד מן האתגרים הגדולים מולם התמודד חוסיין במהלך 12 שנות שלטונו עד אז. כל הערים המרכזיות בדרום המדינה ובצפונה, למעט מוסול, נפלה לידיהם של אלפי מורדים. במשך שבועיים היה ספק אם המשטר יצליח להתגבר על המרידות, אך הכוחות הנאמנים לחוסיין בהובלת כוח העילית של משמר הרפובליקה הצליח בסופו של דבר להכריע אותן בכל הערים. במהלך תקופה קצרה זו, נהרגו אלפי אזרחים וגורמי משטר. המהומות החלו בעיר בצרה ב-1 במרץ, נמשכו כחודש ודוכאו בסופם על-ידי כוחות המשטר שהכריז על סיום המרידות.[1]
הרקע למרידות
בעקבות התבוסה במלחמת המפרץ לאחר משבר כווית שפרץ בעקבות הפלישה העיראקית למדינה באוגוסט 1990, פרצו התקוממויות עממיות בצפון הכורדי של עיראק ובדרום השיעי. הצהרותיו של הנשיא בוש "לקחת את העניינים לידיים – כדי לאלץ את סדאם חוסיין, הדיקטטור, לזוז הצידה" עודדו בבירור את ההתקוממויות הללו.[2][3]
האוכלוסייה בעיראק בשנים 1980–1991 מנתה בין 12 ל-16 מיליון תושבים, וכ-60% ממנה היו מוסלמים שיעים. פלח גדול מהאוכלוסייה השיעית שולב במשטר הבעת'. למרות זאת, השיעים העיראקיים חוו צורות שונות של אפליה, ובשל כך התגבשו בקרב השיעים תוכניות שונות להתנגדות על פי חלוקות של מעמד ושבט. עבור רבים מהשיעים, הסיבה לערער על משטר הבעת' התבססה על האפליה שחוו כשיעים ולאו דווקא על ההבדלים הדתיים והעדתיים.[4] לעומת זאת, המרידות שמשתתפיהן העיקריים היו שיעים, לא הונהגו על-ידי אף מפלגה פוליטית ולא הייתה להן אג'נדה שיעית ספציפית, מלבד התנגדות למשטר הבעת'.[5]
ההתנגדות השיעית התהוותה לאחר סיום מלחמת המפרץ. התוכנית האסטרטגית להתקוממות שיעית מוצלחת שהגתה המועצה העליונה של המהפכה האסלאמית בעיראק, תיארה סדרה של הפגנות בתקופת משבר, איחוד האוכלוסייה נגד המשטר וניצחון הצבא בידי האופוזיציה. עם זאת, הקצב המהיר של האירועים במהלך מלחמת המפרץ ומיד לאחריה שלל אסטרטגיה זו. כמעט כל הכוחות העיראקיים, למעט חלקן הגדול של יחידות משמר הרפובליקה, בזירה הכוויתית קרסו לנוכח תקיפות האוויר והקרקע של הקואליציה הבינלאומית. בסוף פברואר 1991 תושבי דרום עיראק הבינו כי הצבא העיראקי מובס וחלש, וראו בכך כהזדמנות למרד. בעקבות כך, בחודש מרץ פרצה התקוממות פעילה במספר אזורים שיעיים בדרום עיראק.[6]
המרידות
המהומות החלו בעיר בצרה ב-1 במרץ, יום אחרי חתימת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת המפרץ, והן התרחבו במהירות לערים רבות נוספות בדרום עיראק, ביניהן נג'ף, כרבלא וערים אחרות.[1] ההתקוממויות התפשטו מהר מאוד מעיר לעיר בצורה לא מתואמת, והובלו בעיקר על-ידי עריקי הצבא העיראקי והתארגנויות מילציוניות שיעיות. ההתארגנויות האלו, כגון "חטיבת בדר" התסיסו את הציבור בערים הדרומיות, סיפקו נשק וניהלו חלק גדול מהקרבות נגד כוחות המשטר. ב-5 במרץ דווח כי יותר מ-12 עיירות בדרום עיראק נפלו לידי המורדים. ב-7 במרץ המשטר כבר הכיר בפומבי בתסיסה. סדאם חוסיין, מינה את בן דודו עלי חסן אל-מג'יד למפקד החדש לביטחון הפנים, והממשלה גירשה כמעט את כל העיתונאים הזרים מהמדינה.[7][8]
מרידות במרבית הערים לבשו דפוס דומה: ביום הראשון יצאו אזרחים לא חמושים או חמושים קלות לרחובות, קראו קריאות נגד המשטר, כתבו סיסמאות על מבני ממשל ובמיוחד על מבנים של כוחות הביטחון. בשלב השני, החלו המורדים לתקוף את המבנים הללו וכשכוחות הביטחון ניסו להדוף את ההמון, רבים מהם נהרגו או נשבו.[9] כאשר הצליחו כוחות המשטר לבסס התקפה נגדית אל מול המרידות, היה ברור כי להתנגדות לא היה סיכוי לעמוד מולם, בשל הסתמכותם על נשק קל, על רימונים ועל טנקים ספורים אל מול הכוח הארטילרי הכבד שהיה לצבא העיראקי. הנזק האנושי שנגרם עקב דיכוי המרידות בכל רחבי עיראק היה עצום ואלפי אזרחים לא חמושים נהרגו.[10] רוב האוכלוסייה שישבה בדרום עיראק הייתה מוסלמית-שיעית, בעיקר לאור קרבתן של הערים הקדושות לשיעה.
בצרה
ב-1 במרץ, התחילו המהומות העיראקיות בבצרה, העיר השנייה בגודלה במדינה, שנפגעה קשה באופן יחסי במהלך שמונה שנות מלחמת איראן-עיראק. עריקים משורות הצבא העיראקי שהגיעו מהחזית החלו בהתקוממות המקומית נגד משטר הבעת'. המרידות בעיר החלו ככל הנראה כאשר נורו יריות לעבר פסלו של סדאם חוסיין, מה שהצית אזרחים רבים, ביניהם חיילים וחברים בתנועות האופוזיציה השיעית. רחובות העיר התמלאו בבני אדם, אנשים צעקו סיסמאות נגד המשטר, כתבו כתובות על קירות מבנים, והשחיתו תמונות של סדאם. המורדים הרגו אנשים שחשדו כמקושרים לממשל, למפלגת הבעת' ולמשטרה.
למרות זאת, המורדים לא הצליחו להשתלט באופן מלא על העיר. לאחר שלושה ימים של התקוממות, השיבו חיילי משמר הרפובליקה הנאמנים למשטר במתקפות נגד אכזריות כלפי מוקדי התקוממות. טנקים ירו לעבר בנייני מגורים אזרחיים, וגופות החלו להיערם ברחובות. לפי עדויות שונות, על מנת להגן על הטנקים, השתמשו חיילי משמר הרפובליקה ב"מגנים אנושיים" וקשרו ילדים ונשים לטנקים או אילצו אותם לצעוד לפניהם. חרף הדיכוי היעיל בתוך תחומי העיר, המשיכה ההתנגדות במהלך חודש מרץ בפרברי העיר, שבהם הייתה נוכחות כוחות משמר הרפובליקה דלילה באופן יחסי. אך בעת שמשמר הרפובליקה הפנו את תשומת ליבן לפרברים, התוצאות היו קשות וגבו מספר רב של אבדות.[11][12] לאחר מספר ימים של התקוממויות נראה כי חיילי הממשלה דכאו את קרבות הרחוב בבצרה, ובכל הדרום השיעי של עיראק.[13]
נג'ף
המרידות בנג'ף החלו ב-3 במרץ והתפשטו במהרה יום לאחר מכן. הרחובות התמלאו באנשים שהיו בחלקם חמושים, אך בשונה מהמרידות בבצרה, המרידות בנג'ף נסמכו פחות על עריקים משורות צבא עיראק. ב-4 במרץ התחילו הפגנות שכללו כ-500 בני אדם שצעקו סיסמאות נגד סדאם, אך בהדרגה מספרם גדל והמחאות נהיו יותר אלימות. תומכי סדאם שהתנגדו נהרגו, מי שלא התנגד נלקח בשבי ולאחר מכן נהרג. ההתנגדות הצליחה להתמיד בלחימה ולפגוע בחיילי הצבא העיראקי למשך מספר ימים. שיטות הלחימה של חיילי סדאם היו דומות לאלו בערים אחרות: ירי טילי קרקע-קרקע על בניינים אזרחיים, שימוש במגנים אנושיים, מעצרים, הרג של צוותים רפואיים ושל מטופלים, והוצאות להורג פומביות של חשודים בהתנגדות למשטר.[14] רופא בבית החולים על שם סדאם בעיר העיד כי רופאים שטיפלו במתקוממים נהרגו מאש חיילי המשטר. "הרופאים הוצאו להורג בסכין, ולרופאות קרעו את בגדיהן". לפי העדויות, החיילים עצרו את כל אנשי ההתנגדות ותלו אותם על עמודי חשמל, גררו את גופותיהם מאחורי טנקים ודרסו נשים וילדים. על הטנקים שנסעו בעיר הייתה כתובה הכתובת "מהיום אין יותר שיעים".[15] האתרים השיעים הקדושים בעיר נפגעו וניזוקו. קבר האימאם עלי, המקום הקדוש ביותר לאסלאם השיעי, בו השתמשו המתקוממים כבסיס לאגירת אמצעי לחימה, מתוך מחשבה שהכוחות המזוינים לא יתקפו אותו, הותקף אף הוא ונפגע קשות.[16]
כרבּלא
העיר כרבלא, הממוקמת כ-80 קילומטר צפונית לנג'ף, ספגה את הנזק המשמעותי ביותר במהלך המרידות. חלק מהאתרים הקדושים ביותר לאסלאם השיעי הממוקמים בעיר נפגעו קשות ואלפי מורדים נהרגו מאש ארטילרית ומירי של חיילים ברחובות. המרד בעיר החל ב-5 במרץ ובצהרי אותו היום נכנסו חיילים עריקים לעיר וחילקו עלונים. בעקבות זאת יצאו אלפי נערים חמושים לרחובות העיר. המהומות התרחבו במהרה ומורדים חמושים לצד אלפי אזרחים ועריקים משורות צבא עיראק תקפו בניינים ממשלתיים. אליהם הצטרפו אזרחים עם סכינים אשר החלו לתקוף את תומכי סדאם בעיר.
בשונה מהמצב בנג'ף, מתקפת הנגד של כוחות המשטר בכרבלא הייתה מיידית ולא לאחר שהות של מספר ימים. כוחות הביטחון תקפו חשודים המורדים במשטר. מסגד האימאם חוסיין, שהיווה בעת ההתקוממות כבסיס למתנגדים, והמסגד של אל-עבאס, שניים מהמקומות הקדושים ביותר לאסלאם השיעי, נפגעו קשות מירי ארטילרי ומטילי קרקע-קרקע בין ה-7 ל-11 במרץ. הנזק גבר כאשר חיילי משמר הרפובליקה פרצו לתוך המסגדים וטבחו במתקוממים ששהו שם. בנוסף, בית החולים "אל-חוסייני", שנוהל על-ידי המתקוממים, הותקף גם הוא באש ארטילרית של כוחות הצבא העיראקי. המתקוממים ניסו להדוף את הצבא והציבו במקום את ההתנגדות החזקה ביותר כדי להגן על בית החולים, אך כאשר החיילים פשטו על המתחם הם לקחו את הצוותים הרפואיים, אזקו אותם וכיסו את עיניהם ולאחר מכן הרגו אותם.[14] לפי עדויות מקומיות, כמות האבדות בכרבלא הייתה עצומה וייתכן שהגיעה לכ-15,000 הרוגים. בנוסף, תושבים מקומיים העידו כי בכל יום קברו בעיר מאות גברים, נשים וילדים.[17]
סיום המרידות
משטר הבעת' הצליח לדכא את ההתקוממות בדרום המדינה במהירות יחסית. ב-16 במרץ פנה סדאם חוסיין, שהאמין שהמצב ניתן לשליטה, לציבור העיראקי ואישר את היקף ההתקוממות תוך האשמות כלפי המתקוממים, שאותם כינה "עדרי בוגדים מרושעים" שזכו לסיוע של "אספסוף שסטה מהדרך הנכונה".
עד 28 במרץ כבשה הממשלה מחדש את כל הערים שהוחזקו על-ידי המורדים בדרום. ב-30 בחודש, הרגישה הממשלה שהמצב בדרום שב לשליטה, והחלה להסיט יחידות של משמר הרפובליקה לצפון המדינה כדי להתמודד עם ההתקוממות הכורדית שאירעה במקביל,[7] וב-5 באפריל הכריזה מועצת הפיקוד המהפכנית באופן רשמי כי הצליחה להכניע את כל המרידות והמהומות בעיראק.[1] במהלך החודשים מרץ ואפריל, נמלטו קרוב לשני מיליון עיראקים מעריהם לאורך הגבולות הצפוניים והדרומיים לטורקיה ולאיראן. יציאתם הייתה מהירה וכאוטית, כשחלקם נעו רגלית דרך ההרים וחלקם היו רכובים על חמורים או ברכבים עמוסים בבני אדם. רבים מהנמלטים לא שרדו את הדרך או נהרגו בדרכם מירי מסוקים.
אחרי הפלישה האמריקנית לעיראק בשנת 2003 החלו להיחשף ברחבי עיראק ובייחוד בדרומה קברי אחים שבהם נמצאו שרידי גופותיהם של כ-200 אלף בני אדם, ככל הנראה מתקופת שלטונו של סדאם. על פי ההערכות, אחד הקברים שהתגלה בכפר אל-מהאוויל כ-90 ק"מ דרומית לבגדאד, נמצאו גופות של אסירים פוליטיים מניסיונות המרידה ב-1991. מאות אזרחים עיראקיים התקבצו סביב הקברים בניסיון לזהות את קרוביהם האבודים.[18] ועדה מיוחדת מונתה לטפל בזיהוי הגופות, בחפירת הקברים ובאיסוף החפצים. כמו כן, הוועדה הבינלאומית לנעדרים גם השתתפה במאמצים לזיהוי הגופות ולחיפוש אחר נעדרים.[19]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Eric Goldstein, Endless torment: The 1991 uprising in Iraq and its aftermath, Human Rights Watch, 1992, עמ' 29-30. (באנגלית)
- ^ W. Andrew Terrill, Escalation and Intrawar Deterrence During Limited Wars in the Middle East, US Army War College Press, 2009, עמ' 84-85. (באנגלית)
- ^ James Cockayne and David Malone, Creeping Unilateralism: How Operation Provide Comfort and the No-Fly Zones in 1991 and 1992 Paved the Way for the Iraq Crisis of 2003, Security Dialogue 37 (1), 2006, עמ' 124 doi: https://doi.org/10.1177/0967010606064138
- ^ Amir Taha, The Intifadah in Shinafiyah: How a Small Village in Iraq Revolted against Saddam Hussein in 1991 (Master Thesis), Utrecht University Student Theses Repository Home, 2018, עמ' 38-40
- ^ Amir Taha, The Intifadah in Shinafiyah: How a Small Village in Iraq Revolted against Saddam Hussein in 1991 (Master Thesis), Utrecht University Student Theses Repository Home, 2018, עמ' 41
- ^ Lawrence E. Cline, The Prospects of the Shia Insurgency Movement in Iraq, Journal of Conflict Studies 20 (2), 2000, עמ' 45-46
- ^ 7.0 7.1 Lawrence E. Cline, The Prospects of the Shia Insurgency Movement in Iraq, Journal of Conflict Studies 20 (2), 2000, עמ' 46
- ^ Alan Cowell, Hussein, Battling Uprising, Names Cousin as Internal Security Chief, The New York Times, 7 במרץ 1991 (באנגלית)
- ^ Eric Goldstein, Endless torment: The 1991 uprising in Iraq and its aftermath, Human Rights Watch, 1992, עמ' 30. (באנגלית)
- ^ Eric Goldstein, Endless torment: The 1991 uprising in Iraq and its aftermath, Human Rights Watch, 1992, עמ' 31. (באנגלית)
- ^ Eric Goldstein, Endless torment: The 1991 uprising in Iraq and its aftermath, Human Rights Watch, 1992, עמ' 45-49. (באנגלית)
- ^ Reuters, Big Street Protests Reported in Baghdad, The New York Times, 14 במרץ 1991 (באנגלית)
- ^ Alan Cowell, After the War: Iraq; Iraq Reporting Internal Revolt for First Time, The New York Times, 8 במרץ 1991 (באנגלית)
- ^ 14.0 14.1 Eric Goldstein, Endless torment: The 1991 uprising in Iraq and its aftermath, Human Rights Watch, 1992, עמ' 53-56. (באנגלית)
- ^ John Kifner, Iraqi Refugees Tell U.S. Soldiers of Brutal Repression of Rebellion, The New York Times, 28 במרץ 1991 (באנגלית)
- ^ Eric Goldstein, Endless torment: The 1991 uprising in Iraq and its aftermath, Human Rights Watch, 1992, עמ' 50-52. (באנגלית)
- ^ Reuters, Bodies Litter Streets of an Iraqi Holy City Torn by Revolt, The New York Times, 22 במרץ 1991 (באנגלית)
- ^ עיראק: נחשף קבר אחים המוני ובו אלפי גופות, באתר ynet, 14 במאי 2003
- ^ International Commission on Missing Persons – Iraq, icmp.int (באנגלית)
