מרכזיית טלפון שדה BD-72

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מרכזיית טלפון שדה היא מכשיר אנלוגי המשמש לקישור בין מספר של שלוחות טלפון או קווי קצה. המכשיר פותח ושימש למטרות צבאיות. הוא נבנה כדי לעמוד בתנאי שדה קיצוניים של זעזוע, חום, אבק וקור. המכשיר מופעל באמצעות מרכזן (או מרכזנית) שבדרך כלל היו ממוקמים בשדה הקרב או בסמוך לו. עקב הדרישות של הפעלה בשדה הקרב, יוצר המכשיר על ידי יצרנים שונים ומדינות שונות במידות ומשקל שאפשרו את ניודו על ידי אדם אחד. המרכזיות הראשונות הופעלו על ידי הכוחות הבריטים כבר בתקופת מלחמת הבורים השנייה (1889- 1902), אולם הדחיפה הגדולה לפיתוחן אירעה בעיקר בתקופת מלחמת עולם שנייה. שיטה זאת נותרה בשימוש רצוף החל משנת 1910 עד 1960.

מבנה והפעלה

מרכזיה בת 6 קווים מסוג BD-71

  • רוחב-
  • עומק- 25 ס"מ
  • גובה- 36 ס"מ
  • משקל-

מרכזייה בת 12 קווים מסוג BD-72

  • רוחב- 65 ס"מ
  • עומק- 25 ס"מ
  • גובה- 36 ס"מ
  • משקל- 37 ק"ג (משקל זה כולל את הרגליים ומערכת הראש של המפעיל שכללה אזניות ופומית דיבור)
מרכזיית טלפון שדה 12 קווים מסוג BD-72

רוב המרכזיות שיוצרו בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי יצרניות שונות בארצות שונות, הותקנו בתוך ארגזי עץ. בחלקו התחתון של הארגז הותקנו ארבע רגליים טלסקופיות ממתכת קלה שאפשרו את הצבתה בגובה משתנה שיתאים לתנאי השדה. ניתן היה לנייד את הארגז באמצעות חגורת קנבס עבה. עקב משקלה הגדול יחסית ניתן היה לנייד אותה בקלות יחסית על ידי שני אנשים באמצעות ידיות צד.

אחד המפעילים באחת השלוחות היה מסובב את ידית המחולל של טלפון השדה שלו. פעולה זו גרמה להפעלת צלצול במרכזייה. המרכזן שמע וראה בלוח החיבורים הקדמי את מיקום השלוחה המזמינה באמצעות סימן מיוחד שהצביע על השלוחה הפעילה. הוא התחבר לשלוחה המצלצלת ובדיבור ישיר, שמע את רצונו של המצלצל להתחבר לשלוחה מסוימת. כדי לבצע זאת היה על המרכזן לנעוץ את התקע מהשלוחה המצלצלת לשקע מסוים של השלוחה המבוקשת בלוח הקדמי. פעולה זו יצרה חיבור ישיר ביניהן. המרכזן יכול היה באמצעות אוזניות לשמוע את השיחה של שתי השלוחות שחיבר. החוטים שהשתמשו בדרך כלל לחיווט בין המרכזיה לשלוחות היו חוטים דקים מסוג W-130 שאפשרו טווח דיבור סביר עד למרחק של 8 ק"מ ושקלו 8.5 ק"ג לק"מ. היות שחוטים שזורים יכולים לרוץ מספר קילומטרים ללא ירידה באיכות האות הם שמשו את התקשורת בהצלחה.

מבחינה טכנית היה מפעיל של המרכזייה אחראי על הדברים הבאים:

  • זיהוי יוזם השיחה.
  • איתור יעד השיחה.
  • ביצוע קישור פיזי בין היוזם ליעד.
  • אחריות על קיום השיחה מבחינת העברת האותות (בדיבור) בין הצדדים.
  • מתן שרותי מערכת (כגון צליל חיוג, צליל תפוס וכדומה).

רוב המרכזיות בתקופת מלחמת העולם השנייה היו בנות 6 - 12 קווים.

מלחמת העולם השנייה

בצבא האמריקאי נודעה בתקופת מלחמת העולם השנייה העדפה ברורה לשימוש בטלפון קווי לעומת טלפון רדיו כדי לשמור על סודיות וכנגד האזנת אויב. מרכזיית טלפון שדה נותרה בשימוש בצבא האמריקאי עד שנת 1952. משנה זו ואילך, הוכנסה במקומה מרכזייה מסוג SB-22, גם היא ל12 קווים.

מלחמת העצמאות

באביב 1948 רכשה מערכת הרכש של ארגון ההגנה כמויות גדולות של ציוד שונה כולל ציוד תקשורת מארצות הברית. ציוד זה כלל טלפוני שדה ומרכזיות לאותם טלפונים. מרכזיות אלה התאימו מאד לשמש כמרכז תקשורת ושליטה למתחמים פלוגתיים וגדודיים. חלק מהן נשלח לחטיבות המרחביות שהעבירו אותן לקיבוצים השונים שבתחומיהן. כך למשל שרתה מרכזייה בת 6 קווים מסוג BD-71 את מערכת ההגנה של קיבוץ נגבה למרות שמספר עמדות הלחימה סביב נגבה היה 13, הדבר מעיד על כך שהיה מחסור במרכזיות גדולות בנות 12 קווים[1]. לעומת זאת מערך ההגנה של יד מרדכי שכלל 10 עמדות בהיקפו ועמדת פילבוקס נוספת חיצונית היה מרושת כולו היות שחטיבת הנגב שלחה לקיבוץ במרץ 1948 מרכזייה בת 12 קווים מסוג BD-72.[2].

מרכזייה זאת המשיכה לשמש את צה"ל עד אמצע שנות ה-60. לקראת סוף אותן שנים, החלה חברת תדיראן לייצר ברישיון במפעלה בחולון מרכזייה חדשה יותר שפותחה בארצות הברית מסוג SB-22.

הערות שוליים

  1. ^ עדות טלפונית של קצין הקשר של גדוד 53 בנגבה - רן אלדמע ושל החבלן עודד נגבי, אוגוסט 2015
  2. ^ בארכיון יד מרדכי קיימת תעודת קבלה של ליאון שרת, קצין הקשר של חטיבת הנגב המאשרת אספקת מרכזייה בת 12 קווים ליד מרדכי