משאל העם לעצמאות מזרח טימור (1999)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משאל העם לעצמאות מזרח טימור
1999 East Timorese independence referendum
פקידי האו"ם מעבירים את פתקי ההצבעה
האם אתה מקבל את האוטונומיה המיוחדת המוצעת למזרח טימור בתוך המדינה המאוחדת של הרפובליקה של אינדונזיה?
תאריך 30 באוגוסט 1999
מקום מזרח טימור
מצביעים 446,953
הצבעה

344,580 נגד

94,388 בעד

משאל עם לעצמאות נערך במזרח טימור ב-30 באוגוסט 1999, והוא אורגן על ידי משלחת האו"ם במזרח טימור (אנ'). קיומו הגיע בגלל בקשתו של נשיא אינדונזיה, בחרודין יוסוף חביבי, למזכ"ל האומות המאוחדות קופי אנאן ב-27 בינואר 1999, שהאומות המאוחדות יקיימו משאל עם, לפיו תינתן למזרח טימור בחירה בין אוטונומיה גדולה יותר בתוך אינדונזיה ובין עצמאות.

המצביעים דחו את האוטונומיה המיוחדת המוצעת, מה שהוביל להיפרדותם מאינדונזיה. זה הוביל לאלימות המונית ולהרס תשתיות במזרח טימור, לפני שמועצת הביטחון של האו"ם אישרה את ההחלטה ב-15 בספטמבר להקמת כוח רב לאומי (INTERFET) שיישלח מיד למזרח טימור כדי להשיב את הסדר והביטחון ולסיים את המשבר ההומניטרי. מזרח טימור קיבלה עצמאות רשמית ב-20 במאי 2002.

רקע

אינדונזיה פלשה לראשונה למזרח טימור בדצמבר 1975, זמן קצר לאחר שהחזית המהפכנית לעצמאות מזרח טימור (Fretilin) הכריזה על עצמאות. אינדונזיה סיפחה את מזרח טימור בשנה שלאחר מכן, ותחת הנשיא סוהארטו, כיבוש השטח התאפיין לעיתים קרובות באלימות ובאכזריות. הכיבוש האינדונזי וסיפוח מזרח טימור לא הוכרו על ידי האומות המאוחדות. עד 1999, אינדונזיה התמודדה עם לחץ וביקורת בלתי פוסקים מצד האו"ם והקהילה הבינלאומית בנוגע לכיבוש מזרח טימור. הטבח בסנטה קרוז (אנ') ב-12 בנובמבר 1991 הגביר את תשומת הלב הבין-לאומית למצב והפעיל לחץ נוסף על אינדונזיה. לחץ נוסף על אינדונזיה הגיע כאשר שני מנהיגים ממזרח טימור - הבישוף קרלוס פליפה חימנז בלו וז'וזה רמוס הורטה - קיבלו את פרס נובל לשלום ב-1996.[1]

חביבי ירש את סוהארטו במרץ 1998, וביקש רפורמה בסוגיית מזרח טימור בעקבות לחץ בין-לאומי גובר. דיפלומטים אורחים ממדינות שונות כמו אוסטריה ובריטניה הגיעו למזרח טימור וביוני 1998 אישרו כי העם המזרח טימורי צריך לקבל את ההחלטה הסופית לגבי מחויבות האזור לאינדונזיה. ביולי, בסנאט של ארצות הברית, התקבלה החלטה שתמכה במשאל עם בהובלת האו"ם ובפיקוח על מזרח טימור כדי להחליט על זיקתו לאינדונזיה. ב-24 ביולי הורה הנשיא חביבי על סדרה של נסיגות של הכוחות האינדונזיים מהאזור. מיולי עד ספטמבר 1998 צעירים ממזרח טימור ניהלו קמפיין לחופש הביטוי.

באותה תקופה, ממשלת אינדונזיה עברה סדרת רפורמות. היא השקיעה בעיקר במזרח טימור וחביבי עמד בפני לחץ להגן על האינטרסים של אינדונזיה בטריטוריה, במיוחד מצד זרועות הביטחון של המדינה. בתקווה שמזרח טימור תתקבל על ידי הקהילה הבין-לאומית כחלק לגיטימי מאינדונזיה, ב-27 בינואר 1999 הודיע חביבי כי מזרח טימור תורשה להצביע על קבלת "אוטונומיה" בתוך אינדונזיה.[2] כאשר אם ההצעה תידחה, מזרח טימור תקבל עצמאות. מנהיגים בין-לאומיים ומזרח טימורים רבים, כולל מנהיג המחתרת הכלוא קסאנה גוסמאו (אנ'), ביקשו תקופת מעבר של חמש עד עשר שנים, מתוך הכרה בכך שהצבעה מהירה של הכל או לא כלום עלולה להיות הרת אסון.

בחודשים שקדמו למשאל, הנשיא חביבי השמיע הצהרות פומביות שונות בהן הזכיר כי העלויות של שמירה על סובסידיות כספיות לתמיכה במחוז אינן מאוזנות על ידי שום תועלת מדידה לאינדונזיה. בשל הניתוח הזה של עלות-תועלת שלילית, ההחלטה הרציונלית ביותר תהיה שהמחוז, שלא היה חלק מגבולותיה המקוריים של אינדונזיה ב-1945, יקבל בחירה דמוקרטית אם הוא רוצה להישאר בתוך אינדונזיה או לא. בחירה זו תאמה גם את תוכנית הדמוקרטיזציה הכללית של חביבי בתקופה שלאחר סוהארטו.

כצעד המשך לבקשתו של חביבי, ארגן האו"ם פגישה בין ממשלת אינדונזיה לממשלת פורטוגל (כסמכות הקולוניאלית הקודמת על מזרח טימור).[3] ב-5 במאי 1999, השיחות הובילו ל"הסכם בין הרפובליקה של אינדונזיה לרפובליקה הפורטוגזית על שאלת מזרח טימור" שפירט את פרטי משאל העם המבוקש.[4] משאל העם אורגן ונוהל על ידי משלחת האו"ם במזרח טימור (UNAMET) ו-450,000 איש נרשמו להצביע, כולל 13,000 איש ששהו מחוץ למזרח טימור.

האוטונומיה המוצעת

ההסכם בין ממשלות אינדונזיה ופורטוגל כלל "מסגרת חוקתית לאוטונומיה מיוחדת למזרח טימור" כנספח. לפי ההסכם, יוקם אזור אוטונומי מיוחד של מזרח טימור (SARET), בתוך המדינה המאוחדת של הרפובליקה של אינדונזיה.[5][6][7]

על פי המסגרת המוצעת, ממשלת אינדונזיה הייתה שומרת על השליטה בהגנה, בדיני העבודה, במדיניות הכלכלית והפיסקאלית וביחסי החוץ, בעוד שלחוקים האינדונזיים שכבר בתוקף תהיה המשכיות בטריטוריה. לממשלה האוטונומית תהיה סמכות בכל העניינים שלא שמורים לממשלת אינדונזיה.

לאזור האוטונומי יהיו סמלי זהות. הדגל וההמנון הלאומי של אינדונזיה ימשיכו להיות בשימוש באזור.[8]

הממשלה האזורית תוכל להגדיר אנשים כבעלי "זהות מזרח טימורית" ותוכל להגביל את זכויות הזיכיון והבעלות על הקרקע לאנשים שאינם מחזיקים בזהות כזו. אדם שהיה תושב חוקי של מזרח טימור לפני דצמבר 1975, אדם שלפחות אחד מהוריו או סבו היה תושב חוקי של מזרח טימור לפני דצמבר 1975 או אדם שהתגורר במזרח טימור לפחות 5 שנים לפני מאי 1999, ייחשב כבעל זהות מזרח טימורית.

ה-SARET יוכל להיכנס להסכמים עם ממשלות מקומיות ואזוריות ועם ארגונים בין-לאומיים למטרות כלכליות, תרבותיות וחינוכיות. כמו כן, קבוצה המייצגת את SARET תהיה זכאית להשתתף באירועי תרבות וספורט שבהם ישויות אחרות שאינן מדינתיות יכולות להשתתף.

מוסדות

המסגרת החוקתית הגדירה את הגופים המחוקקים, המבצעים והמשפטיים של האזור האוטונומי: הרשות המחוקקת של ה-SARET תהיה מועצה אזורית של נציגי העם, שתיבחר על בסיס זכות הצבעה אוניברסלית על ידי בעלי זהות מזרח טימורית. הרשות המבצעת תורכב ממושל אזורי, שימונה על ידי נשיא אינדונזיה בעצת הרשות המחוקקת של SARET, והוא ימנה מועצה מייעצת. ל-SARET תהיה גם מערכת משפט עצמאית, הכוללת בתי משפט של ערכאה ראשונה, בית משפט לערעורים, בית משפט לערעורים סופיים ומשרד תובע ציבורי.[5] ניתן יהיה גם לאמץ גם קוד אזרחי מסורתי.

ל-SARET יהיה כוח משטרה אזורי משלו. ההגנה תישאר באחריות הכוחות המזוינים הלאומיים של אינדונזיה.[5]

לקראת המשאל

משלחת האו"ם במזרח טימור כללה מעורבות של "240 אנשי צוות בין-לאומיים, 270 שוטרים אזרחיים, 50 קציני קישור צבאיים, 425 מתנדבי האו"ם ו-668 אנשי צוות מקומיים ממזרח טימור לצורך תרגום ונהיגה", יחד עם תוספת של שכירים מקומיים שנשכרו לסייע בניהול משאל העם.[9] רכבי 4X4 מיוחדים הוטסו למזרח טימור על ידי האו"ם על מנת להתמודד עם התנאים המקומיים. כל הרכבים צוידו במכשירי רדיו, יחד עם 500 מכשירי קשר ידניים.

ההסכם מ-5 במאי הכיל קריטריונים נוקשים לגבי מי יכול להצביע במשאל העם. בעלי זכות ההצבעה הוגדרו כ"אנשים שנולדו במזרח טימור", "אנשים שנולדו מחוץ למזרח טימור אך לפחות אחד מהוריהם נולד במזרח טימור", ו"אנשים שבני זוגם נופלים תחת אחת משתי הקטגוריות לעיל". תושבי מזרח טימור החיים בגלות מחוץ למדינה יכלו גם הם להצביע, אם התאפשר להם להגיע לקלפיות בפורטוגל ובאוסטרליה. בסך הכל הוקמו 200 מרכזי רישום, על מנת לאפשר לתושבי מזרח טימור להחליט בין שתי האפשרויות, שהיו "האם אתה מקבל את האוטונומיה המיוחדת המוצעת למזרח טימור בתוך המדינה המאוחדת של הרפובליקה של אינדונזיה?" או "האם אתה דוחה את האוטונומיה המיוחדת המוצעת למזרח טימור, מה שיוביל להפרדת מזרח טימור מאינדונזיה?"[9]

ממשלת אינדונזיה לא השקיעה זמן או משאבים רבים כדי להדגים לתושבי מזרח טימור את היתרונות של שמירה על מעמדה כאוטונומיה בתוך אינדונזיה. החודשים שקדמו למשאל העם התאפיינו בהפחדה ובמעשי אלימות שבוצעו על ידי קבוצות מיליציה תומכות אינטגרציה. במרץ 1999 ציין המודיעין הצבאי האמריקני את קיומן של "קשרים הדוקים" בין הצבא למיליציות מקומיות, "שרבים מהם נוצרו על ידי כוחות מיוחדים וקציני מודיעין אינדונזיים". הוא הזכיר במפורש את "החלטתו של ויראנטו בתחילת 1999 לספק מאות כלי נשק לקבוצות מיליציה".[10]

תוצאות משאל העם

לבוחרים הוצגו שתי האפשרויות הבאות: 'האם אתה מקבל את האוטונומיה המיוחדת המוצעת למזרח טימור בתוך המדינה המאוחדת של הרפובליקה של אינדונזיה?' או 'האם אתה דוחה את האוטונומיה המיוחדת המוצעת למזרח טימור, שתוביל להפרדת מזרח טימור מאינדונזיה?'

תוצאות משאל העם[11]
בחירה קולות %
רוצה 94,388 21.50
דוחה 344,580 78.50
סך 438,968 100.00
הצבעות כשרות 438,968 98.21
הצבעות פסולות/ריקות 7,985 1.79
סה"כ הצבעות 446,953 100.00
מצביעים רשומים/אחוזי הצבעה 451,792 98.93

אחרי המשאל

בעקבות פרסום תוצאות משאל העם התחוללה אלימות המונית, הרג והרס שכוונו נגד תושבי מזרח טימור. באוקוסי-אומנו נרצחו 1,000 גברים, נשים וילדים מיד לאחר משאל העם. מסקנות ועדת החקירה הבינלאומית על מזרח טימור, שפורסמו על ידי משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם בינואר 2000, קבעו כי TNI והמיליציות של מזרח טימור היו שותפים לאלימות ולהרס שהתרחשו, בהתבסס על עדויות של מקומיים וכמו גם של צוות האו"ם. הדו"ח הגיע למסקנה כי האלימות שלאחר משאל העם "לבשה צורה של נקמה" וכללה "הוצאות להורג, אלימות מגדרית (נשים היו מטרה לעינויים בצורה אכזרית ושיטתית), הרס של 60 עד 80 אחוזים מהרכוש הציבורי והפרטי, שיבוש של עד 70 אחוז משירותי הבריאות, ועקירה והעברה בכפייה של אלפי אנשים למערב טימור". הדו"ח מאשר כיצד נוהלה האלימות שיזמה המיליציה כדי ליצור אשליה של סכסוך אזרחי בתוך מזרח טימור, וכיצד הצבא האינדונזי היה "אחראי להפחדה, טרור, הרג ומעשי אלימות אחרים" שבוצעו במזרח טימור במהלך 1999.

כוח רב-לאומי אושר על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ב-15 בספטמבר בשם InterFET, הוא הורכב ברובו מאנשי כוחות ההגנה של אוסטרליה בפיקודו של מייג'ור גנרל פיטר קוסגרוב, ונשלח למזרח טימור כדי להשיב את הסדר על כנו, לכונן ולשמור על השלום. כאשר האו"ם חזר למזרח טימור ב-22 באוקטובר לאחר שנאלץ לעזוב מחשש לחיי חבריו, מצאו אנשיו את השטח הרוס עם אוכלוסייה חסרה או מבועתת ברובה.

האספה המייעצת העממית לאחר מכן, קיבלה את התוצאה ב-19 באוקטובר 1999 על ידי פרסום החלטה על משאל העם במזרח טימור, שביטלה את ההחלטה הקודמת שסיפחה רשמית את מזרח טימור לאינדונזיה. האו"ם העביר החלטה להקים את מינהל המעבר של האו"ם במזרח טימור (אנ') (UNTAET) שינהל את מזרח טימור עד לעצמאותה הרשמית במאי 2002.[12][13]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. Kjell-Åke Nordquist, Autonomy, Local Voices and Conflict Resolution: Lessons from East Timor, International Journal on Minority and Group Rights 20, 2013-01-01, עמ' 107–117 doi: 10.1163/15718115-02001007
  2. Damien Kingsbury, Michael Leach, East Timor: Beyond Independence, Monash University Press, 2007, מסת"ב 978-1-876924-49-2. (באנגלית)
  3. The Governments of Indonesia and Portugal,, www.un.org
  4. AGREEMENT REGARDING THE MODALITIES FOR THE POPULAR CONSULTATION OF THE EAST TIMORESE THROUGH A DIRECT, www.usip.org
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Agreement: East Timor: Peace Agreements: Library and Links: U.S. Institute of Peace, www.usip.org
  6. Sa'he Study Club Criticism of the Autonomy Plan, etan.org
  7. טקסט נספח האוטונומיה (באנגלית)
  8. Indonesian occupation flags in East Timor, www.crwflags.com
  9. ^ 9.0 9.1 Agreement: East Timor: Peace Agreements: Library and Links: U.S. Institute of Peace, www.usip.org
  10. U.S. sought to preserve close ties to Indonesian military as it terrorized East Timor in runup to 1999 independence referendum | National Security Archive, nsarchive.gwu.edu
  11. תוצאות ההצבעה במסמך של האו"ם (באנגלית)
  12. "U.N. Creates an Authority To Start Governing East Timor (Published 1999)" (באנגלית). 1999-10-26. נבדק ב-2025-09-03.
  13. Document Viewer, docs.un.org
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

משאל העם לעצמאות מזרח טימור (1999)41791926Q2492380